למרות הרושם האנטי-קפיטליסטי של “אולימפיאדת האמנות” המתקיימת בוונציה, בעלי העניין בוחשים באינטנסיביות ומותגי יוקרה וגלריות ענק מעורבים בהקמת הביתנים ובנעשה סביבם.
הביאנלה בוונציה היא כנראה אירוע האמנות החשוב בעולם. לא בכדי היא מכונה “האולימפיאדה של האמנות“. נציגי יותר מ-90 מדינות משתתפים בחודשים אלה באירועי 2019 ואליהם יצטרפו על פי ההערכות עוד כחצי מיליון מבקרים.
לוח השנה של אספני וחובבי אמנות עמוס בירידים גדולים (ניו יורק, לונדון, פריז, הונג קונג, באזל, מיאמי ומאסטריכט) ועוד עשרות ירידים קטנים יותר, אבל הביאנלה זוכה ליוקרה ותהודה בקנה מידה אחר. אחת הסיבות לכך היא שבניגוד לירידים המסחריים, הביאנלה היא למעשה תערוכת אמנות עכשווית אדירת ממדים שלא למטרות רווח. כלומר, אף אחת מהיצירות המוצגות בה אינה עומדת למכירה.
הביאנלה בוונציה נוסדה ב-1895 כיריד מסחרי לחלוטין. הוועדה המארגנת אפילו מימנה משרדי קידום מכירות. 73 שנה מאוחר יותר הפגינו סטודנטים נגד הקפיטליזם של הביאנלה וכינו אותה: “מגרש המשחקים של העשירים“. הרעש הציבורי עשה את שלו וב-1973 עבר האירוע מתיחת פנים – תערוכה ללא מכירות ואג‘נדה מוצהרת לקידום האמנות העכשווית.
בנוסף לתצוגה המרכזית שנאצרת על ידי הוועדה המארגנת של הביאנלה, מקבלות כ-60 מדינות חלל תצוגה בפארק המרכזי (Giardini) והיתר מציגות בחללים שונים ברחבי העיר. כל מדינה בוחרת בעצמה את אמניה ומשרדי התרבות של כל אחת הם בדרך כלל אלה שאמונים על המימון והתוכן. מכיוון שהגלריות והסוחרים לא מעורבים לכאורה באוצרות והמימון הוא ציבורי נוצר רושם נקי מאינטרסים, אנטי-קפיטליסטי, של אמנות גבוהה ומשובחת.
אבל כששוק האמנות נאמד ב-67 מיליארד דולר בשנה (יותר ממחצית במכירות של פריטים עכשוויים), הסיכוי שהקפיטליזם לא יעלה ויפרוץ גם מהביאנלה אינו מציאותי. הכסף הגדול מחלחל עמוק גם לתוך התעלות של ונציה ובעלי העניין בוחשים באינטנסיביות מאחורי הקלעים. האמנים המציגים, רובם אנונימיים יחסית, זוכים לחשיפה בינלאומית חסרת תקדים ומחירי היצירות של חלקם קופצים עם סגירת התערוכה.
למרות שבביאנלה לא ניתן “להוריד יצירות מהקיר“, גלריות רבות מבצעות עסקות בסמוך אליה. כך למשל הגלריה הלונדונית המפורסמת White Cube מכרה את רוב העבודות של טרייסי אמין עוד לפני פתיחת הביאנלה של 2007. פרנסואה פינו, איש עסקים צרפתי שהוא גם הבעלים של גוצ‘י, איב סאן לורן ובית המכירות הפומביות כריסטי’ס, רכש באותה שנה סדרת ציורים של האמן הגרמני זיגמר פולקה והתגאה בכך שהקדים כמה מוזיאונים. ב-2012 היה המחיר הממוצע ליצירה של פולקה גבוה פי שישה וכיום נמכרות יצירותיו החשובות ביותר מ-15 מיליון דולר.
במקרה או שלא במקרה, יריד האמנות המסחרי הגדול בעולם, “ארט באזל“, מתקיים בעיר השווייצית מדי חודש יוני, כחודש אחרי פתיחת הביאנלה. חלק גדול מבין 300 הגלריות שמשתתפות בו בוחרות להציג את אותם אמנים שמציגים בביאנלה, וכך המשמעות הכספית האדירה של ההופעה בוונציה, מתבטאת בבאזל.
בנוסף, אי אפשר להתעלם מהכסף הגדול שאופף את הביאנלה. ניתן לראות זאת במרינה העמוסה ביאכטות של עשירי העולם, מותגי יוקרה מכל תחום מתזמנים השקות ואחרים מעורבים בהפקת ביתנים ותערוכות עצמאיות שמתקיימות בעיר במקביל. ב-2017 למשל שכרה גלריית הענק Hauser & Wirth, שייצגה את האמנים המובילים בביתן הבריטי והאמריקאי, חלל מרשים מהמאה ה-15 כדי לארח אספנים ומוזמנים חשובים. היא השתתפה גם במימון הפקת הביתן הבריטי ואין לזלזל בעלויות: העבודה על הקמת ביתן נמשכה מספר חודשים ועסקו בה עשרות בני אדם.
יש אולי טעם לפגם בהשתלטות הכסף הגדול על שדה האמנות, אבל חשוב להבין שהוא זה שמניע את הענף ובסופו של דבר מאפשר לאמנים להיות יצירתיים וחדשניים ולציבור ליהנות מתערוכות בהיקף בלתי רגיל. הכסף הזה הוא החמצן לכלל שוק האמנות. אינני מתיימר לצאת נגד השיטה או ההתמסחרות של שוק האמנות, אבל בפעם הבאה שאתם מבקרים בוונציה – קחו בחשבון שהאוצרות אינה חפה מאינטרסים. למעשה, אם אתם מכירים את האנשים הנכונים – הכל עומד למכירה.
בביאנלה אולי לא “מורידים יצירות מהקיר” אבל הכל בעצם עומד למכירה
27/06/2019