"אתם מחפשים פֶסל איקוני כלשהו של תומרקין? בבקשה: 'הוא הלך בשדות' (1967). שעה שרובנו נסחפנו ל'אלבומי ניצחון', בא תומרקין והציג בפנינו את החייל הישראלי הגדוע והמרוטש, שכדור עופרת עצום בבטנו, שמכנסיו מופשלים ואברו שמוט לעין-כל בחרפה. הפסל הזה […] הוא ביטוי נדיר ואמיץ של התייצבות אנטי-מיליטריסטית המקדימה את האדם למדינה. […] פסל הארד והצבע, 'הוא הלך בשדות', מהחשובים שבפסלים הישראליים בכל הזמנים, אולי התשובה הפיסולית האולטימטיבית לפסל המיתולוגי, 'נמרוד', של יצחק דנציגר…" (גדעון עפרת, "תומרקין", קרן לוין לאמנות, ירושלים, 2019 , עמ' 14 , 148) חמישה עותקים כמעט-זהים ל'הוא הלך בשדות', אחד מהם מככב באוסף מוזיאון תל אביב. הגוף המרוטש, השפלת החייל, פיו המקיא, קני-הרובים המזדקרים מהחזה, כדור-הפגז הגדול בבטן (אלתרמן, "האם השלישית", 1936 : "בְּנִי גָּדוֹל וְשַׁתְקָן/ וַאֲנִי פֹּה כֻּתֹּנֶת שֶׁל חַג לוֹ תּוֹפֶרֶת/ הוּא הוֹלֵךְ בַּשָּׂדוֹת. הוּא יַגִּיעַ עַד כָּאן/ הוּא נוֹשֵׂא בְּלִבּוֹ כַּדּוּר עוֹפֶרֶת.") – כל אלה עונים בערכי הומניזם קוסמופוליטי (ובפרובוקציה אמיצה חסרת-תקדים) לאידיאליזציה הלאומית–ישראלית של הגבורה מאז ימי מלחמת-העצמאות ועד לימי מלחמת- ששת-הימים. "יגאל תומרקין עורך חשבון במישרין עם המיתוס בפסלו 'הוא הלך בשדות' […]. מעין מכת-מוות לשקר המוסכם.", כתבה בתיה דונר ("לחיות עם החלום", דביר ומוזיאון תל אביב,1989 , עמ' 200). ואמר תומרקין לשבתאי טבת בראיון ב"הארץ", 1968 : "אני נגד גיבור כגיבור. בסופו של דבר, הוא גיבור נגד מי? גיבור זה תמיד אדם שעובר את השדות ומשאיר אחריו כל מיני סימנים – אדמה חרוכה." ( 2.2.1968) עשר שנים לאחר-מכן, בראיון עם דן עומר ב"פרוזה", הוסיף תומרקין: "תמיד הייתה לי בחילה מהמיתוסים האלה…". 'הוא הלך בשדות' הוא פסלו החשוב ביותר של תומרקין, מי שאני מחשיבו כ"הפ̱סל הישראלי החשוב ביותר שפעל בישראל מעולם." (לעיל, "תומרקין", עמ' 12). לא כל יום מזדמנת לבתי המכירות הפומביות חגיגה של יצירה כה חשובה. מעין טקס הספד מרגש לפטירת האמן לפני זמן קצר.
גדעון עפרת
"הוא הלך בשדות", יגאל תומרקין
6/10/2021