במהלך המאה העשרים החלו עוד ועוד חברות, בעיקר בתחום הפיננסי, לטפח באוספים ואלה התגלו עד מהרה כהשקעה נפלאה שגם תורמת מבחינה תדמיתית. אך מעבר לשורת הרווח, יש עוד סיבות.
“מאז ומעולם היו מלכים ונסיכים, אפיפיורים וכמרים, אשר טיפחו ושימרו את יצירות המופת של זמנם ופיארו בהן את בתי התפילה, להפגנת כוחם ולהאדרת אלוהים” – כך כתב מרדכי עומר, האוצר החשוב של מוזיאון תל אביב. פטרונות של אמנות החלה בפירנצה במאה ה-15 כשמשפחת מדיצ‘י הידועה מימנה יצירות אמנות של ליאונרדו דה וינצ‘י, מיכאלאנג‘לו, רפאל ועוד. בניית אוסף אמנות סימל את המעמד החברתי הגבוה ועזר לשמר את הסטטוס היוקרתי של המשפחה. אולי הוא אף נבע מרגשי אשמה על העושר האדיר שצברה המשפחה.
במאה ה-20 החלו יותר ויותר חברות להעניק חסות לאמנות. הראשונה לעשות כן היתה IBM האמריקאית שבשנות השלושים יצרה תקדים של מעורבות עסקית באמנות הפלסטית והכריזה כי איסוף אמנות הוא חלק ממדיניותה. בשנות השישים, בהשפעת התפישה האמריקאית של חשיבות התרומה לקהילה, הפך איסוף האמנות על ידי חברות עסקיות לקונספט רווח. בעקבות המלצתו של דיוויד רוקפלר, החל בנק “צ’ייס מנהטן” לאסוף אמנות ב1959 והפך לאחד מאוספי האמנות החשובים בעידן המודרני. אוסף האמנות של “דויטשה בנק” הוקם ב-1979 ומונה כיום כ-60 אלף פריטים, אחד מהגדולים והחשובים בעולם. בנק UBS חרת על דגלו את התמיכה באמנים עכשוויים חיים והאוסף שלו מונה כ-35 אלף יצירות. בנקים אחרים, כגון “בנק אוף אמריקה” מאפשרים כניסה חינם למוזיאונים (בנק הפועלים מציע יוזמה דומה בחול המועד פסח).
אז מדוע חברות משקיעות באמנות? תרומת אוסף אמנות לחברה מתבטאת בכמה מישורים: תאגידים המשקיעים באמנות יכולים לשפר באמצעותה את התרבות הארגונית, ליצור אווירה נעימה לעובדים ולמבקרים, להוסיף ממד של אחריות חברתית תאגידית, לשפר בצורה משמעותית את תפישת המותג ולהוות נכס של יחסי ציבור ותדמית. בארה“ב איסוף אמנות אף מסייע לבעלי חברות לפתוח דלתות במסדרונות הממשל, לקדם חקיקה אוהדת ולספק הגנה מפני ביקורת. כל זאת מבלי לדבר על השקעה בשוק שעלתה ביותר מ-150% מאז 2003.
אמנם, רוב החברות לא אוספות אמנות לצרכי השקעה, אך מרביתן מדווחות כי ערך השוק הנוכחי של אחזקות אלה גדול ממחירן המקורי. הדוגמא הטובה ביותר היא קרן הפנסיה של עובדי הרכבת הבריטית (British Railways Pension Fund) שהחליטה להשקיע ב-1974 חלק מתיק ההשקעות שלה ביצירות אמנות. לאחר עלייה במחירי היצירות האימפרסיוניסטיות בשנות השמונים, היא החלה למכור את היצירות והתוצאות עלו על כל הציפיות. האוסף הניב תשואה שנתית ריאלית של 13%, הרבה מעבר להשקעות הנפוצות בקרנות ובשוק ההון.
זאת ועוד, חברות רבות מחפשות בידול ומוצאות תשובה באמנות. החל במותגי יוקרה דוגמת “לואי ויטון” שמשתפת פעולה עם האמן היפני טקאשי מורקמי ובהמשך השיקה את “מוזיאון לואי ויטון” היוקרתי בפריז, המותג היפני “יוניקלו” שהשיק קולקציה בעיצוב האמן KAWS וגרם להסתערות המונית על חנויותיו, מלונות אמנות שמציגים תערוכות או מקימים גלריות. מגמה זו מאוד חזקה גם בישראל עם מלונות כמו אלמא, ארטפלוס, לאונרדו ארט, ורשת ישרוטל שבאמת חרתה על דגלה את הנושא בעזרת האוצר שרון תובל. לאחרונה אפילו אצטדיוני ספורט בעולם החלו לאסוף ולהציג אמנות על מנת להעניק לעצמם יוקרה ולמלא את החללים גם בין אירועי הספורט. כך למשל בכניסה לאצטדיון של קבוצת הפוטבול דאלאס קאובויס מקבל את האוהדים פסל ענק של האמן המוערך אניש קאפור.
בישראל היה בנק דיסקונט לגוף העסקי הראשון שתומך באמנות עוד בשנות השישים וזאת ביוזמת דניאל רקנאטי, שעמד בראשו. אוסף זה הוא אחד החשובים בישראל ומונה כיום כמעט 2,000 יצירות מקור. לבנק הבינלאומי הראשון יש אוסף אמנות שחלקו תלוי במשרדי החברה. שני הבנקים הגדולים, הפועלים ולאומי, מקיימים תערוכות מדי שנה ובהן מגייסים תרומות למטרות שונות. יריד האמנות, “צבע טרי“, שמתקיים בתל אביב כבר עשר שנים מתאפשר בזכות חסות של UBS.
לא רק בנקים נמצאים בעולם הזה. גם חברות גדולות אחרות במשק המחזיקות אוספי אמנות מכובדים. החברה ההשמה O.R.S בראשות דורון סבג, אוסף עזריאלי שהחל את דרכו בשנות השבעים, האוסף של רני רהב שמעטר כל סנטימטר פנוי במשרדי החברה שלו, והאוסף של גיל ברנדס ממשרד עורכי הדין נשיץ-ברנדס – הן כמה דוגמאות. באופן כללי, עורכי דין הפכו בעשר השנים האחרונות לפלח מאוד משמעותי בקרב אספני האמנות בישראל, אך האוסף החשוב במקומותינו מזה שלושה עשורים הוא אוסף חברת הביטוח “הפניקס“. הוא הוקם בתחילת שנות השמונים על ידי המנכ“ל דאז, יוסי חכמי, שאמר: “מי שהצליח בזכות הציבור בו הוא חי, צריך להחזיר לאותו ציבור“. האוסף כולל כ-2,000 יצירות, רבות מהן היסטוריות וקאנוניות, של החשובים באמני ישראל. ב-2002 מכר חכמי את החברה ואיתה את האוסף ליעקב שחר, ומאז היא כבר הספיקה לעבור לבעלות של יצחק תשובה.
בשנים 2009-2010 הועמדו למכירה בסותבי‘ס ובתירוש מס’ יצירות מאוסף הפניקס והשיגו מחירים גבוהים בהרבה מההערכות. כבר מספר שנים שהפניקס עומדת למכירה בעקבות חוק הריכוזיות, וכעת עם החתימה על העברתה לידי הקרנות הזרות סנטרברידג' וגלטין פוינט, מעניין יהיה לראות מה יעלה בגורלו של האוסף. כפי שכבר כתבתי בבלוג זה, כשיצירות אמנות שהיו בבעלות דמות ידועה/חברה מוכרת עומדות למכירה – להיסטוריה שלהן (פרובננס) יש משמעות גדולה ולעתים הן נמכרות במחירים גבוהים פי שלושה ואפילו פי עשרה מערכן הריאלי.
כך קרה ב-2014 כשאוסף האמנות של “IDB אחזקות” הועמד למכירה בתירוש עקב הסדר החוב של נוחי דנקנר. המכירה קיבלה סיקור תקשורתי אדיר ובזו אחר זו קיבלו היצירות מחירים גבוהים בהרבה מהציפיות. עבודה של לאה ניקל שהוערכה ב-40 אלף דולר נמכרה ב-85 אלף דולר (שיא מחיר לאמנית). עבודה של רפי לביא שהוערכה ב-18 אלף דולר נמכרה ב-46 אלף דולר (שיא מחיר לאמן). עבודה של יוסף זריצקי שהוערכה ב-80 אלף דולר נמכרה במחיר כפול (שיא מחיר שמאז הספיק להישבר פעם נוספת). גם אמנים עכשוויים דוגמת ניר הוד, אלי שמיר, טל שוחט ועוד זכו לשיאי מחיר במכירה שבה 100% מהיצירות נמכרו, הישג נדיר שניתן לייחס בחלקו הרב למקור החשוב של היצירות.
מדוע בנקים ותאגידים משקיעים באמנות? כן, קודם כל בגלל הבוננזה
31/07/2019