מכירה: 158 תאריך המכירה: 27.06.2015 Item: 63

מרדכי ארדון

Paysage, 1976,

שמן על בד, 61X50 ס”מ,

חתום. חתום מתואר ומתוארך מאחור.

בשנים 1925-1920 התחנך מרדכי ארדון בבית הספר המודרניסטי המהפכני ”באוהאוס” אצל רבי-אמנים ומורים כגון וסילי קנדינסקי, יוהנס איטן, ליונל פיינינגר ופול קליי. ה”באוהאוס” סגר את שעריו בשנת 1933 עקב התחזקות הנאציזם ועליית היטלר לשלטון, מפניהן גם נמלט ארדון, כמו יהודים רבים אחרים, לארץ-ישראל.

עם עלייתו התיישב ארדון (אז עוד נקרא מקס ברונשטיין) בשכונת יפה-נוף שבירושלים, איזור החולש על הרי יהודה שהעניקו פעמים רבות השראה לציוריו. ב-1936 סיפר ארדון על תחושותיו הראשונות מן המקום: ”יש כאן משהו בן אלפיים שנה, משהו עם שורשים. כאן יכולתי לחוש בשורשים הללו (…) לפתע היתה לי קרקע לציורי (…) יכולתי לצייר” (ארטורו שוורץ, ”מרדכי ארדון: צבעי הזמן”, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2003 , עמ’ 12) .לתחושתו של ארדון כלפי המקום ולחשיבותו עבור תהליך היצירה כבר היה בסיס רעיוני במשנתו של הצייר פול קליי (מורו של ארדון ב”באוהאוס” כאמור) שניסח את תפיסת עולמו המטפיזית בספרו ”וידוי יצירתי” ( Creative

Confession ) וכתב כי ”עבור האמן, הדיאלוג עם הטבע הוא תנאי בל יעבור. האמן הוא אדם, טבעי בעצמו וחלק מן הטבע במרחב הטבעי”. לאמור, הטבע הוא חיצוני כשם שהוא פנימי. הציור היפיפה הזה הוא מנופיו הטיפוסיים של מרדכי ארדון. הוא מעוצב במתכונת הנוף הייחודית של האמן אשר מעניקה משקל יתר לשטח האדמה אשר נתון תחת פס הרקיע הצר. ארבעה גרמי שמים ירקרקים מרחפים מעל מערכת אדמתית שוקקת תנועה וצבע, כעימות בין יסוד שמימי ויסוד הארצי. זהו ייצוג של נוף שאינו מבוסס על חיקוי אשלייתי של המציאות (מימזיס) אלא כמו על פעולה אלכימית של ביטוי אישי להווייתו הפיזית והמטפיזית של המקום. אם כן, הנוף שלפנינו אינו מתאר מקום מסוים (כותרתו שכתובה בגב הציור פשוט מעידה paysage – ”נוף” בצרפתית) אלא מעין ”כל-מקום” (ככותרת ציור דומה בשם ” Anywhere ” משנת 1971 ). גרמי השמים המרחפים ברצועת השמים התכולים, פיסות הקרקע שמושכות כלפי מטה, הצבעוניות הקורנת הודות לשימוש בפיגמנטים מיוחדים שנטחנו ועורבבו על ידי האמן עצמו, מנעד הטקסטורות והפקטורה של הציור (שהושגו באמצעות סכין הפלטה, חריטה עם גב המכחול, שימוש בשכבות של דבק, ודרכים נוספות) – איכויות אלו של הציור הארדוני גויסו לטובת ניסיונו ללכידת דבר מה מן המהות הטרנסצנדנטלית של הטבע.

לאחר שצבר זכויות רבות כצייר חשוב מאין כמותו, כמחנך משפיע, כמנהלו האגדי של ”בצלאל החדש”, כסמכות תרבותית משמעותית בתפקיד יועץ האמנות של משרד התרבות וכחתן פרס ישראל לציור- נכנס ארדון לתקופת יצירתו המאוחרת, שבמהלכה המשיך לכבוש שיאים חדשים באמנותו תוך שמירה על איכויותיה אשר באות לידי ביטוי בציור הנוף הנוכחי אותו צייר בגיל גבורות.

רון ברטוֹש

הערכת מחיר: $40,000 - $60,000

נמכר ב: 70000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: מרדכי ארדון

מרדכי ארדון, שנולד תחת השם מרדכי אליעזר ברונשטיין בגליציה (באזור השייך כיום לפולין), החל לצייר בגיל מוקדם מאוד. בגיל 6 החליט מרדכי לשתוק, ורב שאליו פנו ההורים המודאגים אמר כי לילד יש עולם פנימי עשיר כך שאין סיבה לדאגה. כתחליף לדיבור הרבה מרדכי הילד לצייר, ובגיל 13 גילה את כשרונו צייר מקצועי שנשכר כדי לקשט את בית הכנסת המקומי. כבר בגיל 13 עזב ארדון את הבית (שכן אביו סירב לאפשר לו לעסוק בציור) והתפרנס משלל עבודות שונות ומשונות תוך שהוא לא מפסיק לצייר.
במקביל ניסה את כוחו במשחק, ואף זכה לשבחים, אולם הבין שקומתו הנמוכה – 1.56 בלבד – תצמצם מאוד את קריירת המשחק בעוד שאת הציורים אין אף כוח בעולם שיגביל.

בגיל 25 התקבל מרדכי אליעזר ברונשטיין אל בית הספר הנודע "באוהאוס" (שפעל בעיירה ויימאר שבגרמניה), והחלה תקופה בת 5 שנים אותה הוא תיאר לא פעם כמלהיבה ביותר בחייו. בנוסף ללימודים אצל כמה מגדולי הציירים באותה תקופה כגון יוהאנס איטן ו-ואסילי קנדינסקי, התמזל מזלו של מרדכי ובבית שבו שכר חדר קטן בעליית הגג התגורר גם הצייר המהולל פאול קלה (שבמקביל לימד בבית הספר "באוהאוס"). השניים התיידדו וארדון הושפע רבות מהצייר השוויצרי שהיה אמון בעיקר על הסגנון הסוריאליסטי.
קריירת הציור של ארדון החלה לנסוק ובמקביל הוא גם לימד בבית ספר שפתח יוהנס איטן, אולם לאחר עלייתו ארצה (בשנת 1933) הוא החל לעבוד ככוורן בקיבוץ קרית ענבים והניח בצד את כישרון הציור יוצא הדופן. יחד עם זאת כישרון עצום שכזה נועד להתממש ועד מהרה חזר מרדכי ארדון לצייר וכן ללמד ציור (ובנוסף אימץ את שם המשפחה "ארדון" על שם הדמות התנכית). בין השנים 1940-1952 אף היה מנהלה של האקדמיה לאמנות "בצלאל".

יצירתו של מרדכי ארדון הושפעה במידה ניכרת מהקושי והאכזריות שהיו מנת חלקה של המאה ה-20 ובפרט מחציתה הראשונה. ארדון היה אחד הראשונים שהשואה חלחלה אל יצירותיו, וזאת מתוך אמונה כי "ציורים חייבים לצמוח מתוך הדרמה האנושית", ואכן באופן כללי הציורים של ארדון רוויי דרמה וגדושים במשמעות נסתרת וגלויה גם יחד.

לאחר מלחמת העולם השנייה החלו ציוריו של ארדון להיות מוצגים בחללים נחשבים במיוחד ברחבי העולם. גם בארץ זכה הצייר להערכה רבה, ששיאה בכך שהוא נבחר לקבל את פרס ישראל בציור. יחד עם זאת במקביל חווה מרדכי ארדון גם תסכול עצום בשל ביקורת בלתי פוסקת שהוטחה בו, כמורה וכצייר. בפרט התעמת ארדון עם חברי האסכולה התל אביבית דוגמת רפי לביא (שלמד אצל אביבה אורי) וכן סטימצקי וזריצקי, וספג עלבונות בשל "סגנון גלותי" (בימים שבהם כור ההיתוך ניסה להעלים כל סממן שעומד בסתירה למוטיב הצבר השזוף והחסון וכן שאף להדחיק את השואה(.

ארדון החל בשנת 1965 לחלק את חייו בין פריז לירושלים, כשהוא שוהה כמה חודשים בכל אחת מהן, מעולם לא עזב את הארץ. חלוקה זו של זמנו נמשכה עד 1989, שאז לקה בשיתוק. בשלושת השנים האחרונות לחייו לא יכול היה לנסוע עוד לפריז, והוא נשאר בביתו בירושלים.

בשנת 2014 נמכרה יצירתו "התעוררות" בסכום של 821,000$, שיא מחיר לאמן ישראלי במכירה פומבית, וציורים אחרים שלו מוצגים במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, בארמון האמנויות בבריסל, בטייט בלונדון ובמוסדות אמנות מובילים אחרים.