נחום גוטמן

זוג על חוף תל אביב, 1945 ,
אקוורל על נייר, 34X49 ס”מ,
חתום ומתוארך.

מקוריות הציור אושרה ע”י פרופ’ חמי גוטמן, בנו של האמן.

מקור: אוסף זהרירה חריפאי ושלמה שבא.

שמו של הסופר והעתונאי שלמה שבא הלך לפניו כהיסטוריון של ארץ-ישראל (לספרו האחרון שראה אור בשנת 2001 קרא: ”ארץ-ישראל: אוטוביוגרפיה”), וכמתעד תולדותיה של העיר תל אביב-יפו, נושאים בהם הירבה לעסוק בכתיבתו. בשלושה מספריו ”ארץ רבת שמש”, ”הו עיר הו אם” ו”עיר קמה” עסק בקורות העיר תל-אביב מימיה הראשונים ואף מהימים שקדמו לה ביפו ובשכונות נווה שלום ונווה צדק.
בספריו, בהקדמות ובהערכות שכתב באלבומי יוצרים כמו למשל ספרו של הצלם בוריס כרמי ”מדינה בעריסה”, במאמריו ב”דבר השבוע” וב”עת-מול” סיפר את סיפוריהם של האנשים שהפכו את תל אביב למה שהיא – מרכז התרבות ולב ההתרחשויות האמנותיות והחברתיות בארץ לאורך השנים.
שבא רשם ממקור ראשון ותיעד את הסיפורים – מהמאורעות הגדולים ועד לזכרונות האישיים הקטנים, כמי שמבקש להרכיב תמונה גדולה מחלקי תצרף קטנים, וזאת בשנים שבהן בכורח הנסיבות ובלהט העשייה רק מעטים התעניינו בהיסטוריה של העיר השועטת קדימה ללא מודעות מספקת לעברה, ומעטים עוד יותר התפנו להקדיש מחשבה לצורך בשימור אתריה.
הוא היה אמנם קורא נלהב ואוהב ספר בעל ספרייה גדולה, אך את העיר למד להכיר משיטוטיו היומיומיים, קיץ וחורף, בכל פינה ובכל סמטה, בה ובשכונות שקדמו לה, כל בית קפה ומי שנהפ גו לשבת בו, כל בית כנסת, הרב והקהילה שלו. הוא הירבה לראיין ולכתוב על היוצרים שפעלו בעיר: סופרים, משוררים, ציירים, אדריכלים, צלמים, מוסיקאים ואנשי תיאטרון ומחול – אנשים שעיצבו את רוחה של העיר ובטאו את חזונה, דימויה ומראותיה. (ראה למשל את ספרו ”לצייר ארץ כמולדת”).
שנים ארוכות הסתובב ברחבי העיר כשומר בודד מטעם עצמו, החרד לזכרון עברה. הרצון לשמר את פיסות ההיסטוריה, והחרדה משכחה ומהשטחת קורותיה, הפכו אותו לא רק לכותב מרכזי בתחום אלא ברבות הימים גם למרואיין המסייע בחפץ לב ומתוך תחושת שליחות לתחקירנים, לאוצרים ולעתונאים. לא איש של מגדל שן אקדמי אלא הסטוריון שצמח מן ’הרחוב’ כביכול, ובכל מבנה נטוש, בכל דמות – צנועים ונשכחים ככל שיהיו – ראה בצלילות את העומק ההיסטורי ואת המרקם התרבותי, מרכיבים הכרחיים שנעלמו מעיני זולתו ונזנחו למצער במשך שנים גם על-ידי פרנסי העיר. לימים, בשנת המאה של העיר, נתכבד כיאה לו בתואר ”יקיר תל אביב”.
אל אהבתו ובקיאותו בתולדות הארץ, בקורות עירו ואנשיה, התחברה בטבעיות גם תשוקתו לאספנות החזותית, זו שנוצרה כאן. האספנות של שבא נשארה אמנם בין ד’ אמותיו, אך ממרחק השנים גם היא מתבררת כחלק מהמכלול: הפן החזותי של תמהיל ייחודי של סקרנות, רגישות אנושית וקשב לצורה, לקו ולצבע שנכרכו באותו צמאון למודעות היסטורית ולזהות תרבותית מתהווה. את אוסף האמנות הזה, שחלקו עומד עתה למכירה, אפשר לאפיין כאוסף ”שבא מאהבה” ומשיק לתחומי התעניינותו ולכתיבתו. בראשית דרכי כאוצרת במוזיאון בית ראובן שנפתח לקהל בשנת 1983 , זכיתי ליהנות ולהשכיל מן הידע שלו. שלמה שבא היה לי מורה דרך סוחף בהתלהבותו ובסקרנותו, ומאחורי הקלעים יעץ וסייע בנדיבות בידע הרב שהעמיד לרשות בית האמן שבהפכו למוזיאון הפתוח לציבור, בסמוך לבית ביאליק, העיד מבחינתו על מודעות חדשה. בין היצירות הבולטות באוסף של בני הזוג שבא וזהרירה חריפאי נמצא מנעד מרתק של ציורים ורישומים החל באלה משל נחום גוטמן שהכין תפאורות למחזה ”ימים של זהב” שכתב שבא והוצג בשנת 1965 בתיאטרון חיפה, דרך ציורים של אורי רייזמן אותו הכיר שבא מביקוריו המשפחתיים אצל אחותו חברת קיבוץ כברי, וגם ציורים של חברו הקרוב יוסל ברגנר שכאשר החליט זה האחרון לעזוב את צפת באמצע שנות החמישים ולעקור לתל אביב, היה זה שבא שסייע לו למצוא בית מגורים עם גינה ברחוב צדדי ושקט בלב העיר, בו הוא מתגורר עם רעייתו אודרי עד היום. שמשון הולצמן, נפתלי בזם, לובין, ליטבינובסקי, גליקסברג, פלדי, צבי שור, ג’ניה ברגר, חיה שוורץ, צילה ניימן, ציונה תג’ר, נחמיה שטנצל, עמירם תמרי, זריצקי, סטימצקי, שטרייכמן, אהרון גלעדי, מרסל ינקו, מנשה קדישמן, אורי ליפשיץ, איבן שוובל, יגאל תומרקין, רפי לביא, מיכאל דרוקס, אביבה אורי, ריטה אלימה, לאה ניקל, יאיר גרבוז, יאן ראוכוורגר, יחיאל סגל, גני דורין, בני לוי – אמני ישראל לדורותיהם היו בין חבריו או מכריו )אחדים נהגו לפקוד מדי שבוע את שולחנו של נתן זך בקפה פראק הזכור לטוב ברחוב דיזנגוף פינת רחוב גורדון, רחוב הגלריות( , וכולם ’נפגשו’ באוסף האמנות הצנוע של שבא, ’רזה’ במונחים עכשוויים של היקף כמותי וגודל העבודות, אך ראשוני ורב משמעות בהקשרים התרבותיים שהוטמעו בו, המקרינים על כל אחת מן היצירות עצמן.
כרמלה רובין

$	הערכת מחיר: $3,000 – 2,000

הערכת מחיר: $3,000 – 2,000

הערכת מחיר: $2,000 - $3,000

נמכר ב: 3800

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: נחום גוטמן

נחום גוטמן הוא צייר, מאייר וסופר ילדים מהחשובים בתולדות ארץ ישראל, חתן פרס ישראל לספרות ילדים. גוטמן נולד בשנת 1898 בסרביה ובגיל 7 עלה עם משפחתו לישראל, ובילה את שנות ילדותו ביפו ונוה-צדק שהשפיעו מאוד על עבודותו. בהיותו בן 15, החל ללמוד אמנות בבית הספר, בצלאל, בירושלים אבל פאן. לאחר מלחמת העולם הראשונה, נסע ללמוד באירופה וגר בין השאר בוינה, פריז, רומא וברלין.

בשנת 1926 עלה שוב ארצה והתיישב בתל אביב, ונמנה בין חלוציה של הסגנון הארץ-ישראלי ביחד עם ראובן רובין, ציונה תג'ר וישראל פלדי. רוב האמנים בשנות ה- 20 נטו לתאר את חיי אידילייה בין היהודים לערבים: יושבים בבתי קפה, רוכבים בין הכרמים, ונחים בפיקניק. גוטמן אשר גדל ביפו, הרבה לתאר את הפרדסים של נוה צדק. הפרדסים באותה התקופה היו לרוב שייכים לערבים והפרדסים סימלו את המזרחיות שהיוו אצל גוטמן מסתורין ומשיכה. המשיכה של גוטמן למזרח התבטאה ברמזים לעוצמה, יצריות ומיניות בציוריו משנות ה- 20. גדעון עפרת תיאר: "ב- 1926 כבר ידעה הארץ את נפילת טרומפלדור וחבריו, ואת רצח ברנר וחבריו ואת ההתנקשויות הדו-צדדיות בתל אביב. אך נחום גוטמן, בדומה לשאר האמנים הארציישראליים דאז, מיאנו לראות בערבים אויבים ואף להיפך – ייפו ושגבו אותם בציוריהם. כך עד לפרעות תרפ"ט. עד לאותו אסון בחברון ובערים נוספות – החגיגה הערבית לא חדלה בציור המקומי בכלל ובציורי גוטמן בפרט".

בשנות ה- 30, גוטמן ושאר האמנים המקומיים הרבו בגיחות לפאריס והגיעו למיצוי של הסגנון הנאיבי- אוריינטליסטי. הצבעים הפכו כהים יותר והנוף הישראלי הפך לנוף בעל אפרוריות צרפתית וצבעים כהים יותר בהשפעת מאטיס וסזאן. בשנות ה- 50 הרבה גוטמן לתאר סצנות בטיילת בטבריה, על דייגיה ואנשיה, הנוף נעשה כחול ומוטיב האוניות חזר בציוריו. גם בשנים מאוחרות יותר חזר גוטמן להתרפק על הימים היפים והאבודים של יפו, נווה צדק ותל אביב. יפו חזרה להיות הרמונית וידידותית: פרשים וכרכרות ברחוב, מוכרי אבטיחים חביבים וצבעים עליזים מתארים את האגדה הנוסטלגית.
גוטמן כתב ואייר עשרות ספרים, זכה בפרס דיזינגוף לציור בשנת 1938, יקיר תל אביב (1976), ופרס ישראל לספרות ילדים ב- 1978. בשנות ה- 50 ציוריו הוצגו במוזיאונים החשובים בעולם ובמקביל יצר גוטמן מס' ציורי קיר ופסיפסים שמעטרים את העיר תל אביב. גוטמן אשר נפטר בגיל 82 הוא אחד מהאמנים הישראליים החשובים והאהובים ביותר.

בין 1920 ו 1926- למד גוטמן אמנות בוינה, ברלין ופריז. במהלך תקופה זו החל לאייר ספרים, תחום מרכזי באמנותו הרב תחומית של גוטמן לאורך חייו. בין היתר, אייר את ספריו של אביו, בן ציון, חיים נחמן ביאליק ואת ספרי הילדים שכתב בעצמו. כששב גוטמן לארץ השתלב בקבוצת ”אמני ארץ ישראל” לצד אמנים אחרים כגון ראובן רובין וציונה תג’ר. אמני קבוצה זו עסקו בתיעוד הארץ, נופיה ותושביה תוך שימת דגש על צבעים עזים והאור הבוהק של הארץ. בספרו ”נחום גוטמן” כותב אהוד בן עזר שגוטמן העיד על עצמו כי נכנס לאווירה של חבריו מימי בצלאל והחל לתעד את האור ואת האפקטים המנוגדים שמצא בהווי המזרחי.

לתל אביב מקום מיוחד בציוריו של גוטמן והיא נושאת מטען רגשי-אישי עבורו. היותו עד להתפתחותה והתפתחותו האישית במקביל לה. זיהויו המובהק של גוטמן עם העיר תל אביב קשור קשר הדוק לאופן בו הוא עקב ותיעד אותה בציור ובכתיבה, שלב אחרי שלב, מדיונות החול הצהובות עד להתגבשותה לעיר ממשית ותוססת. בציוריו ניסה גוטמן להנציח את האווירה הים תיכונית ולתפוס את מושג האור. הקומפוזיציות הפשוטות יחסית רוויות ניגודים צבעוניים חריפים אך הרמוניים. לדמות האנושית תפקיד חשוב בציוריו. האווירה אותה קלט גוטמן מועברת הלאה בציוריו במעטפת רומנטית ורכה מחד אך דינמית, אופטימית ומלאת חיים מאידך.