ללא כותרת, 1978 ,
פנדה על נייר, 77X56 ס”מ,
חתום ומתוארך.
מקור: אוסף זהרירה חריפאי ושלמה שבא.
שמו של הסופר והעתונאי שלמה שבא הלך לפניו כהיסטוריון של ארץ-ישראל (לספרו האחרון שראה אור בשנת 2001 קרא: ”ארץ-ישראל: אוטוביוגרפיה”), וכמתעד תולדותיה של העיר תל אביב-יפו, נושאים בהם הירבה לעסוק בכתיבתו. בשלושה מספריו ”ארץ רבת שמש”, ”הו עיר הו אם” ו”עיר קמה” עסק בקורות העיר תל-אביב מימיה הראשונים ואף מהימים שקדמו לה ביפו ובשכונות נווה שלום ונווה צדק.
בספריו, בהקדמות ובהערכות שכתב באלבומי יוצרים כמו למשל ספרו של הצלם בוריס כרמי ”מדינה בעריסה”, במאמריו ב”דבר השבוע” וב”עת-מול” סיפר את סיפוריהם של האנשים שהפכו את תל אביב למה שהיא – מרכז התרבות ולב ההתרחשויות האמנותיות והחברתיות בארץ לאורך השנים.
שבא רשם ממקור ראשון ותיעד את הסיפורים – מהמאורעות הגדולים ועד לזכרונות האישיים הקטנים, כמי שמבקש להרכיב תמונה גדולה מחלקי תצרף קטנים, וזאת בשנים שבהן בכורח הנסיבות ובלהט העשייה רק מעטים התעניינו בהיסטוריה של העיר השועטת קדימה ללא מודעות מספקת לעברה, ומעטים עוד יותר התפנו להקדיש מחשבה לצורך בשימור אתריה.
הוא היה אמנם קורא נלהב ואוהב ספר בעל ספרייה גדולה, אך את העיר למד להכיר משיטוטיו היומיומיים, קיץ וחורף, בכל פינה ובכל סמטה, בה ובשכונות שקדמו לה, כל בית קפה ומי שנהגו לשבת בו, כל בית כנסת, הרב והקהילה שלו. הוא הירבה לראיין ולכתוב על היוצרים שפעלו בעיר: סופרים, משוררים, ציירים, אדריכלים, צלמים, מוסיקאים ואנשי תיאטרון ומחול – אנשים שעיצבו את רוחה של העיר ובטאו את חזונה, דימויה ומראותיה. (ראה למשל את ספרו ”לצייר ארץ כמולדת”).
שנים ארוכות הסתובב ברחבי העיר כשומר בודד מטעם עצמו, החרד לזכרון עברה. הרצון לשמר את פיסות ההיסטוריה, והחרדה משכחה ומהשטחת קורותיה, הפכו אותו לא רק לכותב מרכזי בתחום אלא ברבות הימים גם למרואיין המסייע בחפץ לב ומתוך תחושת שליחות לתחקירנים, לאוצרים ולעתונאים. לא איש של מגדל שן אקדמי אלא הסטוריון שצמח מן ’הרחוב’ כביכול, ובכל מבנה נטוש, בכל דמות – צנועים ונשכחים ככל שיהיו – ראה בצלילות את העומק ההיסטורי ואת המרקם התרבותי, מרכיבים הכרחיים שנעלמו מעיני זולתו ונזנחו למצער במשך שנים גם על-ידי פרנסי העיר. לימים, בשנת המאה של העיר, נתכבד כיאה לו בתואר ”יקיר תל אביב”.
אל אהבתו ובקיאותו בתולדות הארץ, בקורות עירו ואנשיה, התחברה בטבעיות גם תשוקתו לאספנות החזותית, זו שנוצרה כאן. האספנות של שבא נשארה אמנם בין ד’ אמותיו, אך ממרחק השנים גם היא מתבררת כחלק מהמכלול: הפן החזותי של תמהיל ייחודי של סקרנות, רגישות אנושית וקשב לצורה, לקו ולצבע שנכרכו באותו צמאון למודעות היסטורית ולזהות תרבותית מתהווה. את אוסף האמנות הזה, שחלקו עומד עתה למכירה, אפשר לאפיין כאוסף ”שבא מאהבה” ומשיק לתחומי התעניינותו ולכתיבתו. בראשית דרכי כאוצרת במוזיאון בית ראובן שנפתח לקהל בשנת 1983 , זכיתי ליהנות ולהשכיל מן הידע שלו. שלמה שבא היה לי מורה דרך סוחף בהתלהבותו ובסקרנותו, ומאחורי הקלעים יעץ וסייע בנדיבות בידע הרב שהעמיד לרשות בית האמן שבהפכו למוזיאון הפתוח לציבור, בסמוך לבית ביאליק, העיד מבחינתו על מודעות חדשה. בין היצירות הבולטות באוסף של בני הזוג שבא וזהרירה חריפאי נמצא מנעד מרתק של ציורים ורישומים החל באלה משל נחום גוטמן שהכין תפאורות למחזה ”ימים של זהב” שכתב שבא והוצג בשנת 1965 בתיאטרון חיפה, דרך ציורים של אורי רייזמן אותו הכיר שבא מביקוריו המשפחתיים אצל אחותו חברת קיבוץ כברי, וגם ציורים של חברו הקרוב יוסל ברגנר שכאשר החליט זה האחרון לעזוב את צפת באמצע שנות החמישים ולעקור לתל אביב, היה זה שבא שסייע לו למצוא בית מגורים עם גינה ברחוב צדדי ושקט בלב העיר, בו הוא מתגורר עם רעייתו אודרי עד היום. שמשון הולצמן, נפתלי בזם, לובין, ליטבינובסקי, גליקסברג, פלדי, צבי שור, ג’ניה ברגר, חיה שוורץ, צילה ניימן, ציונה תג’ר, נחמיה שטנצל, עמירם תמרי, זריצקי, סטימצקי, שטרייכמן, אהרון גלעדי, מרסל ינקו, מנשה קדישמן, אורי ליפשיץ, איבן שוובל, יגאל תומרקין, רפי לביא, מיכאל דרוקס, אביבה אורי, ריטה אלימה, לאה ניקל, יאיר גרבוז, יאן ראוכוורגר, יחיאל סגל, גני דורין, בני לוי – אמני ישראל לדורותיהם היו בין חבריו או מכריו )אחדים נהגו לפקוד מדי שבוע את שולחנו של נתן זך בקפה פראק הזכור לטוב ברחוב דיזנגוף פינת רחוב גורדון, רחוב הגלריות( , וכולם ’נפגשו’ באוסף האמנות הצנוע של שבא, ’רזה’ במונחים עכשוויים של היקף כמותי וגודל העבודות, אך ראשוני ורב משמעות בהקשרים התרבותיים שהוטמעו בו, המקרינים על כל אחת מן היצירות עצמן.
כרמלה רובין |
| $ |
הערכת מחיר: $3,500 – 2,500 |
|
$ |
הערכת מחיר: $3,500 – 2,500 |
