ביכורים, 1957 ,
שמן על עץ, 223X90 ס”מ,
חתום ומתוארך.
תערוכה: מוזיאון תל אביב לאמנות, האוסף הישראלי, 2000.
האידיליות התנ”כיות של שנות ה 50- ענו בתרועה להקמת מדינת ישראל
העצמאית. על רקע משקעי השואה וריגושי מלחמת השחרור ביקשו אמנים
ואומנים מתחומים שונים להציע מתכון תרבותי ”עצמאי” היאה למדינה הצעירה,
שיקשר בין ממלכתיותה הטרייה לבין ממלכתיותה העתיקה וההירואית מימי
דוד ושלמה (…) אמנים ותיקים וצעירים התאחדו באותו עשור בעיצוב אוטופיות
המושרשות בפסטורלות הארכאיות, שבהן רועים ויוגבים חיים חיי שלווה. האוטופיה
של שנות ה- 50 ענתה לסיוט החורבן של שנות ה 40- וחצתה את כל המחנות: ינקו
צייר חייל היושב ומחלל בחלילו כרועה צאן; סימון צייר אנשי קיבוץ מוצקים כשהם
נוטעים, עודרים או משחקים עם ילדיהם; כהנא עיצב כלי קראמיקה עם דימויי
רועים ורועות ברוח הקראמיקה הניאו-קלאסית-יוונית של פיקאסו. הכמיהה לשוב
ולהתחבר ל”ימינו כקדם” הולידה מאמץ לניסוח טקסים וחגים ”ישראליים” פסוודו-
עממיים, כגון חידוש חג הביכורים (עם תרומות לקק”ל), ט”ו בשבט (כיום הכנסת),
חג הגז, העומר ועוד. מסכתות תנ”כיות הוצגו בקיבוצים על-ידי קיבוצניקים בלבוש
תנ”כי (…) רוח החגים והטקסים הללו, שבסימן האידיליה הפסטורלית, נשבה מכל עבר: (…) שרגא וייל צייר מחוללת מונומנטלית עם טנא ביכורים לראשה. ברמה עממית יותר, גלויות שנה טובה נשאו דימויי רועים ורועות, מחוללים ומחוללות. בהתאם, פרסומות מסחריות נקטו אף הן ציטוטים תנ”כיים (דוגמא: פרסומי חברת המים ”מקורות” נדרשו לפסוק: ”ושאבתם מים בששון”; חברת היין ”כרמל מזרחי” סימלה את עצמה ב”וישאוהו במוט בשניים”). לא במקרה הפכו הסנדלים התנ”כיים למנעל פופולרי. היו אלה ימי זמרת הרועים והרועות – שירי עמנואל עמירן, עמנואל זמיר, מתתיהו שלם ועוד (לזה האחרון נועד תפקיד מכריע בעיצוב חגיגות העומר והגז). לאה ברגשטיין ורבקה שטורמן פיתחו אז את ריקודי ”רועה ורועה” ו”הנה הסתיו עבר”; גורית קדמן הביאה לשיא את כנס המחולות בדליה (שנוסד עוד ב- 1944 ), עם ריקודים תנ”כיים-חקלאיים של ירדנה כהן ושרה לוי-תנאי (בסגנון התימני שישוכלל בלהקת ענבל). סיפורים ורומנים תנ”כיים (כגון כבשת הרש למשה שמיר, 1957) ומחזות תנ”כיים (דוגמת תמר אשת-ער ליגאל מוסינזון, 1952 , או אכזר מכל המלך לנסים אלוני, 1953 ) תמכו במגמה הנדונה מהכיוון הספרותי. מובן שציירי הקיבוצים התגייסו לעצב ציורי רקע לתפאורות לחגים, למחולות ולמסכתות. אמני קיבוץ כמו שרגא וייל ביקשו אחר שפה ”פולקלורית” (בציוריו ריקודי עם, ביכורים, המחלל ועוד). איוריו מ- 1952 לאהבת שמשון מאת לאה גולדברג אישרו אף הם מגמה זו, ששילבה ארכיאולוגיזם מקומי עם אורנמנטיקה (שמש ופרחים מסוגננים, למשל) ועם מיזנסצינה טקסית. נעורים עבריים אידיליים, שמחים ואופטימיים שלטו בציורים וברישומים, בעודם מבטאים אמונה תמימה בשלום ובשלווה של חברה בראשית צעדיה הממלכתיים.
גדעון עפרת, העשור הראשון: הגמוניה וריבוי, גליה בר אור, גדעון עפרת, משכן לאמנות עין חרוד, 2008 , עמ’ 23-25 . |
| $ |
הערכת מחיר: $15,000 – 10,000 |
|
$ |
הערכת מחיר: $15,000 – 10,000 |
