לאה ניקל

ללא כותרת, 1978 ,
שמן על נייר,
35X24.5 ס”מ,
חתום ומתוארך.

מקור: האוסף הפרטי של הצייר רפי לביא.

תערוכה: האוסף של רפי לביא, משכן לאמנות עין חרוד, מאי 2008.

בשנת 2004 , בספרו ”מה נשמע בבית”, כותב אדם ברוך: ”כעבור חמישים שנה יהיה פה סדר, ובשבת שטופת שמש תצא משפחה לביקור ב ”מוזיאון רפי לביא ”(1). היום, על סף העשור הראשון לפטירתו של לביא, ברור כבר שלא , לא יהיה פה סדר!!! ומוזיאון רפי לביא לא יוקם. ברם אילו הוא כן היה מוקם, אזי ללא ספק שלא היה נפקד ממנו גם אגף ”אוסף רפי לביא” המפורסם. אותו אוסף מיתולוגי מסקרן שכיכב ופעל כמוזיאון פרטי הפתוח בפני חברים של רפי, אמנים, סטודנטים ומבקרי וחוקרי אמנות פלסטית. אולם, כאמור , היות ולא התברכנו במודעות לטיפוח ושמירה על הנכסים הרוחניים של עמנו, הגיעה גם שעתו של אוסף חשוב זה לצאת לשוק החופשי ולהתפרק.
בשנת 1989 התקיימו מספר פגישות בין רפי לביא לאדם ברוך, לקראת הוצאתו לאור של ספר על רפי – מפעל שאף הוא לא יצא לפועל. כך פותח ברוך את סידרת הפגישות, שאת תקצירם העביר רפי לרשותי : ” – הבית שלך, הדירה עצמה, הארכיטקטורה שלה, הקירות המכוסים יצירות אמנות של חברים, של תלמידים, של תלמידים לשעבר, של שותפים למסעות – תרבות. הדחיסות של הדירה והדחיסות של התלייה. כל אלה מעוררים תחושה של מקלט. … הצפיפות של תליית העבודות, הן ניסיון לדחוס את הסביבה האסתטית שלך, את ’הציור הטוב’ , את ההעדפות המהותיות שלך, על הקיר שלך… מין שמירת חפצים קדחתנית. וסוג של ’קופסא שחורה’ , תיעוד, שימור זיכרון”.
בשנת 1994 הוצג חלק מהאוסף, לראשונה, בפני הקהל הרחב , בגלריה בוגרשוב בתל אביב ע”י האוצרת ד”ר אריאלה אזולאי, תחת השם: רפי לביא – כרטוגרפיה – רחוב יונה הנביא 42 . וכך כותבת אזולאי: ”מאמר זה עוסק ביחסי שארות, במשק בית ובכלכלת חליפין. הוא ממוקד באתר אחד, בית פרטי ברחוב יונה הנביא 42 . היה זה בית שבמשך כמה עשורים שימש כמקום מפגש לאמנים. אפשר היה לעיין בו בכתבי עת עדכניים שהגיעו מאירופה ומארצות הברית, להאזין למוסיקה חדישה ונדירה ולהתבונן במיטב האמנות הישראלית שהיה תלוי על קירותיו….. ב 1966- הצטרף לביא לצוות המדרשה למורים לאמנות. באותן שנים נהג לביא להחליף באופן קבוע עבודות שלו תמורת עבודות של אמנים אחרים, רובם תלמידיו… מדובר בעבודה תמורת עבודה. על פי רוב ערכן הכספי של העבודות המוחלפות לא היה זהה… כל החלפה פרושה: אני רפי לביא , מכיר בערך הסחורה שאת / אתה נותן/ת לי ונותן לך סחורה אחרת בערכה; אבל גם: הסחורה שאתה מקבל היא עבודה שלי , שגם את ערכה אני הוא זה שקובע. מעשה החליפין פירושו ששתי הסחורות המוחלפות יכולות להימדד לפי ערך חליפין משותף ומאוחד. (2)
התערוכה עוררה הדים רבים. אדם ברוך פרסם מאמר אוהד שכותרתו: רפי לביא, בסך הכל עשית בשכל (3). היות ובמשך שנים היו חילוקי דעות מקצועיים עקרוניים בין אדם לרפי, ראה רפי במאמר זה, מעין הצהרת וידוי מצידו של ברוך , שבסופו של יום רפי צדק ולא הוא.
בשנת 2006 , אחרי שרפי לביא עזב את הדירה המיתולוגית שברחוב יונה הנביא 42 , התקשר אלי והציע לי גם, עסקת חליפין. הוא מצידו יוותר על יתרת החוב שלי בגין העבודות האחרונות שרכשתי ממנו ובתמורה הוא יבחר מתוך האוסף שלי עבודות של אמנים חדשים שאני אוסף בשווה ערך. אחרי שרפי בחר את שבחר והחוב נמחק, נסעתי אליו הביתה בכדי לראותן תלויות על הקיר. מיותר לציין שהכנסתי את האמנים בסוד העניין ושהם היו גאים מאוד להיות חלק מאוסף רפי לביא.
בנו כלב

במאי 2008 הוצג אוסף רפי לביא במשכן לאמנות בעין חרוד.
1. אדם ברוך, מה נשמע בבית, הוצאת דביר, 2004 , עמוד 187 .
2 . אריאלה אזולאי, שושלת רפי לביא ומיכל נאמן, יחסי שארות ומשק בית, תיאוריה וביקורת, במה ישראלית מס. 7, 1995 , עמוד 177 .
3. אדם ברוך, רפי לביא, בסך הכל עשית בשכל , שישי תקשורת ותרבות, 18.2.94.

הערכת מחיר: $500 - $700

נמכר ב: 1100

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: לאה ניקל

רבים מגדירים את לאה ניקל כ"גברת הראשונה של הציור הישראלי" – ובצדק: לאה, שנולדה באוקראינה וחיה בתל אביב, פריז, אשדוד, ניו יורק, רומא, יפו ומושב קדרון (שבו גם הלכה לעולמה בשנת 2005), היא מהחשובות שבציירות שפעלו בארץ, יש לה תרומה מכרעת להנחלת הסגנון המופשט בציור הישראלי ולא רק חוקרי ואוצרי אמנות ידעו לזהות את איכויותיה אלא גם הקהל הרחב.. לאה ניקל נולדה ב-1918 והחל מגיל שנתיים גדלה בתל אביב. כבר בגיל צעיר החלה ללמוד ציור אולם לאחר נישואיה והולדת בתה זיוה חדלה מלצייר במשך מספר שנים. הכמיהה ליצור והאומץ שאפיינו את ניקל הובילו אותה להיפרד מבעלה, צעד בלתי מקובל באותם ימים. השחרור הוביל אותה לסטודיו של אביגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן, שם למדה במשך שנתיים והחלה לגבש את הסגנון המופשט הייחודי שאפיין את ציוריה. הכישרון שלה החל להתבלט ועל מנת להעצים אותו קיבלה ניקל החלטה יוצאת דופן נוספת ביחס לנשים באותן שנים: לעבור לפריז, וזאת ללא זיוה שחיה באותן שנים עם דודתה. ניתוץ המוסכמות והטוטאליות אפיינו גם את סגנון ציוריה של לאה ניקל, ובמיוחד לאחר שספגה בפריז – שבה חיה מ-1950 ועד 1961 – השפעה ניכרת מהאקספרסיוניזם ובפרט מסגנון שהתפתח באותן שנים וזכה לשם "טשיזם" (טש – כתם, הפשטה שאין בה כלל אובייקט). אם עד אז ציירה ניקל בעיקר ציורים פיגורטיביים (במיומנות רבה), הרי שההתוודעות לטשיזם שחררה אצלה פרץ יצירתיות עתיר אנרגיה ועז מבע וציוריה באותם תקופה נדמו ל"לפתני צבע" כהגדרתו המדויקת של החוקר והאוצר ד"ר גדעון עפרת. היא התנסתה במגוון טכניקות – ציור באצבעות, שרבוט, חריטה, טפטוף ועוד – ונתנה דרור מוחלט ליצרים שלה, זאת למרות שטף דם במוח שפגע קשות בראייתה. בפריז, וגם לאחר מכן, זכתה לאה ניקל להצלחה מרשימה. היא המשיכה לנוע ברחבי העולם, להציג את עבודותיה בנחשבות שבגלריות הבינלאומיות, ללכת עם הסגנון המופשט עד הסוף ולצייר שילוב מדויק של שמחה ותמיהה, אם כי בסופו של דבר ניכרת בציוריה בעיקר אופטימיות שבאופן טבעי ניתן לייחס לה חלק נכבד מהצלחתה של ניקל לכבוש לבבות רבים. בשנת 1995 אף זכתה ניקל בפרס ישראל לציור, בצוותא עם מנשה קדישמן. לאה ניקל נפטרה ממחלת הסרטן בשנת 2005. גם בשנותיה האחרונות הרבתה לצייר ועשתה זאת באופן משוחרר לחלוטין לאחר שכבר זכתה כאמור לכבוד ולהכרה חובקי עולם. במקביל דאגה ניקל להקים קרן שלה שתי מטרות: האחת לנהל את עזבונה והשנייה לתרום לרווחתם של ילדים חולי סרטן המאושפזים בביה"ח "שיבא" וכן לילדים אוטיסטים.  

בעמוד זה ניתן לראות ציורים של לאה ניקל למכירה ומחירים של ציורים שכבר נמכרו במכירות פומביות בעבר.

0
    0
    Your Cart
    Your cart is emptyReturn to Shop