,1967 ,Past and Future
שמן על בד, 61X50 ס”מ,
חתום ומתוארך. חתום ומתואר מאחור.
בראשית שנות השישים תכפו הנסיעות של בני הזוג ברגנר – ולעתים של כל המשפחה – פעם אל הוריה של אודרי, בדרום אנגליה, ופעם אל אביו של יוסל, בקנדה. בשובם, אך נגעו רגליהם באדמה, היה יוסל ברגנר שואל: ”כולם שלמים ובריאים?”
בסוף הקיץ של 1962 , כשחזרו מביקור בספרד, היתה על פניו עננה. לאחר ששאל אם כולם שלמים ובריאים, שאלתי אותו אם הוא שלם ובריא. כבר אמרתי שהוא אץ לא להותיר חידות: ספרד העכירה את רוחו.
הם ביקרו בברצלונה, במדריד ובטולדו. תמונותיהם של אל גרקו, ולאסקז, גויה, הישרו עליו חולשת דעת. בהשוואה עם אלה נראה לו הציור של ימינו מגומד. עבודתו שלו, כאילו ניטל טעמה. הוא נתקף אזלת יד. נוספה על כך תחושה חריפה של אנטישמיות שנצטרפה מן המראות העזים של ציורי הצלוב – שהעירו את פחדי ילדותו בעיירה הפולנית – ומן החיילים של פראנקו שהתגודדו ליד כל בניין ציבורי, חבושים בקסדות עור ומצויידים ברובים מכודנים. בבתי הכנסת היהודיים שהפכו לכנסיות – כמו ה”סאנטה מאריה לה בלאנקה” בטולדו – הדהדו אימי האינקוויזיציה. גם הביקור ב”קורידה” של ברצלונה עורר בהם חלחלה: הם נמלטו משם למראה הפר הטבוח הראשון.
בחמש השנים הבאות, כאילו מתוך החלטה לסחוף את עצמו מעבר לציור, מעבר לתחומי זמן ומקום, פנה לעסוק בנסיונות בסוריאליזם, כשמוקדי ההשראה שלו הם רנה מאגריט ופול דלבו. משנת 1963 , כאשר נפתחה בירושלים הגלריה של גרשון בינט, החלו מופיעות התמונות שכמעט הוציאו לו שם של סוריאליסט. ”ציפורי נוד”, ”אקספרס המדבר” – שמות שניתנו בעיקר על ידי בתו הינדה – או ”מכונת הגשם”, ”המנורות המעופפות”, ”אחיות” ותמונות רבות, העידו שדמיונו הרקיע שחקים עם פרפריו ועששיותיו ופומפיותיו… הוא נתן יד חופשית לדמיונו, אם כי ידע – אולי תמיד – שהדמיון הוא סוס פרוע הזקוק מאוד לרסן.
נסים אלוני, יוסל ברגנר ציורים 1938 – 1980 , בית הוצאה כתר ירושלים, 1981 , עמ’ 78 .
|
