מכירה: 170 תאריך המכירה: 23.06.2018 Item: 60

יוסף זריצקי

דו צדדי: טבריה, 1924 ,
אקוורל על נייר,
41X43 ס”מ,
חתום ומתוארך.

מקור: אוסף גבי ועמי בראון.

ספרות ותערוכה: מבחר אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון, משכן לאמנות עין-חרוד, אוקטובר 2009 – אפריל 2010 , עמ’ 370 (מצולם).

ב-1924, זמן קצר לאחר הגיעו ארצה והתיישבותו בירושלים עם רעייתו ובתו, יצא יוסף זריצקי למסע אל עבר הגליל, שלאורכו צייר אקוורלים נפלאים בחיפה, בטבריה ובצפת. היה זה מסע היכרות ראשון שלו עם נופי הארץ ואורה, שכמותם לא ידע זריצקי באוקראינה ובבסרביה, שמהם הגיע. למראה נופי צפת, אשר יפים מהם לא נוצרו אצלנו מעולם ואשר טבולים ברוחניות ושגב נדירים (עם נקיטה אמיצה במשיחות שחורות עזות), הגיב ד”ר קאלאבארי, מנהל גימנסיה בירושלים, באומרו: ”זריצקי, גוי שבגוי; אתה לא יודע שום דבר עברית; אין לך ידיעה מילדות; אתה לא יודע איפה שאתה נמצא; אין לך שום מושג על ההיסטוריה ועל העבר. אז איך אתה הרחת איפה נולדה הקבלה?!”(1).

זכרו את התגובה הזאת לקראת המשך דברינו.

עם הגיעו לפלסתינה, נשא הצייר בן ה- 32 (יליד 1891) באמתחתו אקוורלים ספורים מאד (את השאר הותיר בקייב, אצל אחיו, ואלה אבדו), מרביתם מייצגים את דמות רעייתו, סוניה, ומוכיחים, במגעי המכחול הפסיפסיים-שקופים, בהשטחה ובפיוטיות הרבה הקורנת אור פנימי, את השפעתו הרבה של הסימבוליסטן האוקראיני הנודע, מיכאיל ורובל. עד כאן הדברים ידועים.

פחות ידוע, שעל גב אחד האקוורלים שצייר ב- 1918 בקאלאראש שבבסרביה, רשם זריצקי באוקראינית בכתב-ידו, מספר שורות, שנראו לי שיר, עד שהבנתי שמדובר בהקדשה היתולית-למחצה לזוגתו:

”במדינות מתורבתות

הבעל הוא ראש המשפחה

אך אלו הן לבטח מילים ריקות

שהרי האישה – זו נטולת התקווה –

היא שמנהיגה את הבית

לפי יעדיה ולפי רצונה.”

לא למדנו דבר על אמנותו של זריצקי מהשורות הללו, שנחתמו ב- 5 ביוני 1918. לעומת זאת, מאד התרגשתי לגלות על גב אקוורל של נוף טבריה, שזריצקי צייר במסעו הנ”ל ב-1924 ואשר הסתתר כל השנים באוסף עמי בראון ז”ל, שיר של ממש, רשום באוקראינית בעיפרון ואשר חושף טפח בר-משמעות מרוחו של האמן. מאחר שאיני קורא רוסית/אוקראינית, הסתובבתי בין בתי-ממכר ירושלמיים בתקווה למצוא דובר(ת) אוקראינית לצורך תרגום השיר. וכמו נעלמו להם כל עולי חבר-העמים מירושלים. עד שגאל אותי אריק קילמניק, מנהל סדנת הדפס ירושלים, ששלח את הטקסט למרינה אנדרייב, וזו תרגמה תרגום חופשי את כתב-הסתרים (ככל שהצליחה לפענח מתחת לכתמי המכחול). הנהו, בעריכתי:

”כה מפורקים

אך עדיין בלתי סבירים

לא הגיוני

התברר

כיצד להתחיל

לכל התחלה אין צורה

אמנות יהודית

גם אם הייתה לי התחלה מאז שאני אומר

מעל אין שום

דפוסים (…)

האמנים המייצגים את האמנות היהודית

אין די בזה בכדי להתחיל מדינה ענייה מאד

תרבותית (…)

אם הנוף נדוש

מואר על ידי שמש

אמנים

(…)”

אין לי דרך לבדוק את טיב התרגום הזה, המדלג על מספר שורות ומילים בלתי ברורות ומותיר אותנו עם טקסט סתום למדי. ובכל זאת, מהכתוב אני לומד לא מעט:

זריצקי של 1924 ניצב משתאה מול ההרים והשמים העוטפים את אגם הכינרת. הוא, שכבר ראה בחייו אי אלה הרים ואגמים, עומד מול מכלול חזותי שנראה לו ”מפורק”, ”בלתי סביר” ו”בלתי הגיוני”. זריצקי חווה את הנוף החדש כבלתי רציונאלי. כיצד יתמודד עם הנוף הזה? מהיכן יתחיל? זריצקי אומר: ”לכל התחלה אין צורה”, והוא מזהה את ההבחנה הזו עם ”אמנות יהודית”. נקודת המוצא היא, אם כן, אל-צורנית, כלומר מופשטת לחלוטין. מעין מונותיאיזם של ציור. די מדהים לגלות את זריצקי של 1924 מהרהר הרהורים על אמנות יהודית. אך, עובדה.

אין שום דפוסי-על, תבניות ראשוניות, כותב זריצקי. אין מנוס אלא להתחיל בבלתי מוגדר, בבלתי מובנה. האם יצליחו אמני הארץ להתמודד עם האתגר שמציב הנוף שטוף-השמש הזה? ימי עלייה שלישית: זריצקי מוצא סביבו תרבות ענייה, כך הוא כותב. להודות על האמת, הוא ומשפחתו התכוונו להגיע דרך פלסטינה לפאריז, מעוז האמנים היהודיים ממזרח אירופה, הללו שיכוננו את ”האסכולה היהודית של פאריז”. וזריצקי של 1924, המתלבט מול נופי הגליל המותכים באור העז, זריצקי זה חושב על אמנות יהודית במונחי אמנות מופשטת. כפי שהכיר מהאוונגרד הרוסי והאוקראיני, שלא אחד ולא שניים מחבריו היו יהודים. אנחנו יודעים: זריצקי יישאר בארץ (ומעניין: בביקורו בפאריס ב- 1927 הוא יתעלם מהאמנים היהודיים האקספרסיוניסטיים, ולעומת זאת, יתרשם מאד מציורי מאטיס ובונאר).

שירו המסתתר של זריצקי (אשר עוד אמשיך ואטרח על תרגומו המדויק) מגלה לנו, עד כמה נשא האמן בתוכו את גרעין ההפשטה, הגם שעודנו פיגורטיבי. ויותר מכל, השיר מגלה לנו זריצקי שלא הכרנו: מי שמושג האמנות היהודית בתודעתו, אך לא בבחינת אמנות של ייצוג יהודים בטלית ובתפילין, אלא בבחינת אמנות המבטאת את הטרנסצנדנטלי הערטילאי, את האלוהי. ”על הרוחני באמנות”, קרא לזה קנדינסקי ב-1912.

(1) מרדכי עומר, "יוסף זריצקי", מסדה, תל אביב, 1987, עמ' 48.

גדעון עפרת, מתוך האתר ”המחסן של גדעון עפרת” יוני 2018.

הערכת מחיר: $5,000 - $7,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: יוסף זריצקי

יוסף זריצקי נחשב לאחד מהאבות המייסדים של האמנות המודרנית בארץ ישראל ולאחד מגדולי האמנים המקומיים וב-1959 זכה בפרס ישראל לציור. ב-1923 עלה יוסף זריצקי לארץ ישראל, התיישב בירושלים ומיד החל לצייר את נופיה כמו גם נופים אחרים. כבר כעבור שנה הוצגו תערוכות יחיד שלו במספר מקומות בארץ, והוא החל למשוך תשומת לב והערכה. ב-1925 עבר זריצקי לתל אביב, שבה המשיך לפתח ולשכלל הן את הפן הטכני של הציור והן את אישיותו כאמן, ובפרט לגבש סגנון ייחודי. הוא הרבה לצייר את נופי העיר שצמחה במהירות מסחררת, ועשה זאת בסגנון מודרני המבוסס על משטחי צבע רחבים ומשיכת מכחול משוחררת. הודות להתערותו המהירה של זריצקי בסצנת האמנות המקומית, ואישיותו הדומיננטית כבר ב-1927 הפך ליושב הראש של אגודת הציירים והפסלים בא"י. שני עשורים מאוחר יותר פרש זריצקי מאגודת הציירים לאחר שחולל סערה כאשר ניסה לקבוע בצורה בלעדית את רשימת המשתתפים בביאנלה של ונציה. זריצקי ביחד עם ציירים בולטים אחרים באותה תקופה (יוחנן סימון, מרסל ינקו, משה קסטל ועוד) החליטו להקים גוף אלטרנטיבי לאגודה, "אופקים חדשים". קבוצת אופקים חדשים אותה ייסד זריצקי הפכה במרוצת השנים לקבוצה החשובה ביותר באמנות המקומית ודורות של אמנים התחנכו על ההפשטה של יוסף זריצקי, לצד אסיגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן. במסגרת "אופקים חדשים" החל הרומן של יוסף זריצקי עם הסגנון המופשט – שאותו ניסה להנחיל לחבריו, לעתים בנועם ולעתים באגרסיביות. כך או כך סביב ציוריו שרר קונצנזוס, והצגתם במוזיאונים בולטים (למשל סטדלייק ההולנדי וארמון האמנויות היפות של בריסל) קיבעה את מעמדו של זריצקי כבכיר הציירים בארץ. ב-1959 זכה כאמור בפרס ישראל ומאז ועד מותו בגיל 96 המשיך ליצור בסגנון המופשט הלירי, ובעיקר תוך שימוש בצבעי מים כמו גם יצירת עבודות בגודל מונומנטלי. לאורך כל הדרך התבלט זריצקי לא רק כצייר אלא גם כמתווה דרך – בעיקר בזכות כשרונו העצום ואישיותו הדומיננטית ולאו דווקא לנוכח התפקידים הפורמליים אותם מילא. לצד רפי לביא, הוא נחשב לאחד משני האמנים שהשפיעו במידה הרבה ביותר על הציור הישראלי.