מכירה: 172 תאריך המכירה: 26.01.2019 Item: 106

יוסף זריצקי

נען, שנות ה – 50, שמן על בד, 54X65 ס”מ, חתום. מקור: אוסף גבי ועמי בראון. סדרת ”נען” היא מעין הגרסה פרטית של זריצקי למיתוס של נרקיסוס, המתבונן בבבואתו המשתקפת במי הבריכה הצלולים. יודגש – אין זו חשיפה המבקשת לחטט בנבכי הנפש האפלים, נוסח הנרקיסיזם הסוריאליסטי, למשל, אלא מבט חודר אל השתלחותה של האישיות לעבר זהותה הזכה יותר. ”הצנטרו-ורסיה כשאיפה לשלמות”, כותב אריך נוימן, ”מתגלמת במקורה בתחושה הכללית של הגוף, כך שהגוף מייצג במובן ידוע ברמה הפרימיטיבית את השלמות העצמית. הזיקה אל הגוף בשלמותו, במובן זה, מוצאת את ביטויה במה שקרוי בטעות במונח השלילי נרקיסיזם, בתשומת-לב מוגברת ליפי המראה והשלמות העצמית”. (…) בעבודות אלה כמו מגיע זריצקי לשיווי משקל עם מבניות ציורית לכידה למדי של יחידות גדולות, כמו גיאומטריות – מעין השלכות פתוחות יותר של הקוביזם הסינתטי. אכן, כבר בשמני ”יחיעם” החל השק להיחשף בשולי העבודות, והאקוורלים של סדרה זו זימנו יחדיו קטעי ניר חשוף, המסמנים אזורים של אי-פעילותם עם מקטעים צבעוניים, שהם אתרי פעולתו של הצייר. אזי העשוי נפגש עם המודעות לבלתי-ניתן-לעשייה לכדי נעימה פוליפונית. לעומת זאת ציורי השמן של ”נען” מרכיבים מעין מונופוניה של גזרות, שעובדו על-ידי הצייר, ושל אזורים שלא נוגעו בידו. גישה ציורית זו מבטאת יתר השלמה עם השק החשוף ועם העברת היצירה ל”אובייקט”, לאחד מני חומרי עולם. (…) בחללים של ”נען” מתנצחים האור והאופל, האנרגיה המחוקקת והחלל הכאוטי. לדוגמא, מבנה החלל של ”נען” כאילו מתחיל להתארגן במשטחים רבועים, ביחידות גיאומטריות. אולם יחידות אלו אינן מתייצבות בהתאם לקווי האורך והרוחב של גבולות התמונה, אלא נוטות על צדן, כמו כושלות מידרדרות מטה, אל זרימת הצבע האמורפי שמתחתן – אל מעמקים ותהומות לאין-חקר. (…) כתמי הכחול העמוק, המוכהה, עוברים בחללה של ”נען” כענני-סופה המשרים אווירה של מתח וציפייה חגיגית להתרחשות נעלה, הממשמשת ובאה. ” נטייתו של הכחול להעמקה גדולה כל-כך”, מסביר קנדיסקי, ”מתגלה בעובדה, שהוא נעשה יותר אינטנסיבי ופועל פעולה פנימית אופיינית יותר דווקא בגוונים עמוקים יותר. ככל שהכחול מעמיק, כן מתחזקת הקריאה שהוא קורא את האדם אל האינסוף, לעורר בו כיסופים לטוהר ולבסוף – לעל-חושי… הכחול הוא הצבע השמיימי הטיפוסי… עם שהוא שוקע לקראת השחור, מתפתחת בו העמקה אינסופית למצבים רציניים, שאין בהם – ולא יכול להיות בהם – סוף”. אבל למסע הצבעוני אל מעבר לספירות החומר מיתוסף אזכור צבעוני להשתייכותה של התמונה אל עולם החומר: מבעד לענני הכחול מבצבץ כתם אדום, ש”הנו בעל אופי חומרי ופעיל מאוד… צבע חסר מרגוע, שופע חיים”. הכתמים החמים הונחו על הבד, בתחילת עשייתם של ציורי ”נען” ובכך זריצקי כאילו מזנק מתוך האור החם והקונקרטי – זה המתגלה בוויטליות של הטבע והאדם. אחרי-כן נפרשו יריעות הצבע הכחולות, המתכוונות אל אור מרוחק ורוחני יותר. מאוחר יותר, לאחר שזרה על פני תמונתו ”נגיעות” של לובן, הניח זריצקי את מכחולו – כאילו נחה דעתו כשמצא במסעו, המבקש בחומר את מעבר לחומר, קורטוב מאור שאין בו רבב. (…) דומה, כי הפסיעה על הגבול שבין מקום החומר ובין התמוגגותו והיעלמותו של החומר – הגבול שבין הצורה והעדר-הצורה – הוא האתגר היצירתי הניצב בפני סדרת ”נען”. מרדכי עומר, יוסף זריצקי, הוצאת מסדה, 1987 , עמ’ 150-158 .

הערכת מחיר: $8,000 - $12,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: יוסף זריצקי

יוסף זריצקי נחשב לאחד מהאבות המייסדים של האמנות המודרנית בארץ ישראל ולאחד מגדולי האמנים המקומיים וב-1959 זכה בפרס ישראל לציור. ב-1923 עלה יוסף זריצקי לארץ ישראל, התיישב בירושלים ומיד החל לצייר את נופיה כמו גם נופים אחרים. כבר כעבור שנה הוצגו תערוכות יחיד שלו במספר מקומות בארץ, והוא החל למשוך תשומת לב והערכה. ב-1925 עבר זריצקי לתל אביב, שבה המשיך לפתח ולשכלל הן את הפן הטכני של הציור והן את אישיותו כאמן, ובפרט לגבש סגנון ייחודי. הוא הרבה לצייר את נופי העיר שצמחה במהירות מסחררת, ועשה זאת בסגנון מודרני המבוסס על משטחי צבע רחבים ומשיכת מכחול משוחררת. הודות להתערותו המהירה של זריצקי בסצנת האמנות המקומית, ואישיותו הדומיננטית כבר ב-1927 הפך ליושב הראש של אגודת הציירים והפסלים בא"י. שני עשורים מאוחר יותר פרש זריצקי מאגודת הציירים לאחר שחולל סערה כאשר ניסה לקבוע בצורה בלעדית את רשימת המשתתפים בביאנלה של ונציה. זריצקי ביחד עם ציירים בולטים אחרים באותה תקופה (יוחנן סימון, מרסל ינקו, משה קסטל ועוד) החליטו להקים גוף אלטרנטיבי לאגודה, "אופקים חדשים". קבוצת אופקים חדשים אותה ייסד זריצקי הפכה במרוצת השנים לקבוצה החשובה ביותר באמנות המקומית ודורות של אמנים התחנכו על ההפשטה של יוסף זריצקי, לצד אסיגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן. במסגרת "אופקים חדשים" החל הרומן של יוסף זריצקי עם הסגנון המופשט – שאותו ניסה להנחיל לחבריו, לעתים בנועם ולעתים באגרסיביות. כך או כך סביב ציוריו שרר קונצנזוס, והצגתם במוזיאונים בולטים (למשל סטדלייק ההולנדי וארמון האמנויות היפות של בריסל) קיבעה את מעמדו של זריצקי כבכיר הציירים בארץ. ב-1959 זכה כאמור בפרס ישראל ומאז ועד מותו בגיל 96 המשיך ליצור בסגנון המופשט הלירי, ובעיקר תוך שימוש בצבעי מים כמו גם יצירת עבודות בגודל מונומנטלי. לאורך כל הדרך התבלט זריצקי לא רק כצייר אלא גם כמתווה דרך – בעיקר בזכות כשרונו העצום ואישיותו הדומיננטית ולאו דווקא לנוכח התפקידים הפורמליים אותם מילא. לצד רפי לביא, הוא נחשב לאחד משני האמנים שהשפיעו במידה הרבה ביותר על הציור הישראלי.