מכירה: 172 תאריך המכירה: 26.01.2019 Item: 108

אביגדור סטימצקי

מסיק זיתים, תחילת שנות ה- 50 , שמן על בד, 54×65 ס”מ, חתום. חתום מאחור. תערוכה: הביאנלה לאמנות מודרנית, סאן פאולו, ברזיל, יוני-אוקטובר 1955 . מדבקה מאחור. לאמני ”אפקים חדשים” היתה תחושה ברורה, שכאמנים מתקדמים חובתם ללכת צעד בצעד עם הזמן והעולם. ההפשטה ייצגה בעיניהם את ה”זמן” ופאריס – את ”העולם”. גם בעבר נחשבה פאריס בעיני האמנים הישראליים למרכז חשוב ביותר של האמנות בעולם. כזכור, נסעו אמנים מהארץ לפאריס בשנות השלושים ושהו בה, מי זמן קצר ומי תקופה ארוכה. באותן שנים היתה בפאריס פעילות ענפה ומגוונת של אמנים מופשטים מארצות שונות. אולם לאמנים הישראליים ששהו בפאריס לא היה קשר עם פעילות זו. אפשר להניח שהם לא היו מודעים לקיומה. יותר מכל הם הכירו את האמנים היהודיים של אסכולת פאריס וספגו את השפעתם. ה”מתקדמים” יותר בקרב האמנים הישראליים, וביניהם כאלה שהיו מאוחר יותר חברי ”אפקים חדשים”, התרשמו מיצירות של פיקאסו, בראק, רואו ומאטיס, והם, בעיקר, היו בעיניהם נציגי הציור החדיש. הפסל דב פייגין, למשל, מספר שכאשר הגיע לפאריס ב- 1933 היו יצירותיהם של מאיול ודספיו חידוש גדול לגביו. על הבראנקוסי כלל לא שמע והיכרותו עם אמנותם של ליפשיץ, גאבו וארכיפנקו, היתה שטחית וחסרת משמעות לגבי עבודתו באותה עת. מלחמת העולם השניה העמיקה עוד יותר את הפער בין מה שנחשב מודרני בעיני האמנים בארץ, לבין ההתפתחויות של המודרניזם בפאריס. האמנות החדשה האוניברסלית התגלמה גם עתה בעיני חברי ”אפקים חדשים” בציוריהם של האמנים שהוזכרו, ביחוד של בראק ופיקאסו. לא היה זה ”פיגור” מפליא אם נזכור, למשל, כי בביאנלה הראשונה של ונציה לאחר המלחמה (בשנת 1948), הוצגו בהבלטה רבה יצירותיהם של בראק, שאגאל, פיקאסו, ורואו, והפרס הגדול הוענק לבראק. במקביל, יש לזכור כי מעטים בארץ הכירו את יצירותיהם של אמנים אלה משנות השלושים והארבעים, לפיכך הולידו התוצאות של השפעתם על האמנים המתקדמים בישראל רושם עז של ציור יוצא דופן, שנהגו לכנותו ”מופשט”, כיוון שבאותה תקופה נחשבה בארץ ”מופשטת” וחדשנית כל יצירה של אמן, שנטל לעצמו את החירות לשנות ולעוות את הצורות שבטבע. יצירותיהם של חברי ”אפקים חדשים” בראשית דרכם לא היו מופשטות במלוא מובן המלה, אך המונח ”מופשט” כבר ריחף באוויר כמבשרה של אמנות חדישה, אוניברסלית. טבעי הדבר, שהאמנים הישראליים חשו כי עליהם לחדש את מגעם עם האמנות המודרנית, ועד מהרה יצאו שוב לפאריס לשהיות קצרות או ארוכות. הפעם היה הקשר עם האמנות המופשטת מיידי וישיר. הישראלים חיפשו את האוואנגרד, והאוואנגרד (לפחות על פני השטח) היה האמנות המופשטת. יצירות מופשטות הוצגו בסלון דה ריאליטה נובל, שהוקדש כולו לאמנות מופשטת וגם בסלון דה מאי ובגלריות חשובות רבות. רוב האמנים שהציגו בתערוכות אלה היו בני דורם של הציירים הישראליים, דבר שהקל על קשירת קשרים אישיים, וכמה מחברי ”אפקים חדשים” אף הציגו בסלונים שהזכרנו. והעיקר- הסגנון שאיפיין את המופשט החדש הלם את הטעם והטמפרמנט של האמנים הישראליים. הציור המופשט הפריסאי של שנות החמישים היה יותר ציורי מקונסטרוקטיבי. ה”ערך” הציורי הוא הנושא המרכזי בעבודותיהם של אמנים כמו באזן, שניידר, מאנסייה, טל-קוט, פוטרייה והרטונג, בין אם נכנהו ”אל צורני”, ”כתמי” או ”לירי”. במובן זה הם היו ממשיכי המסורת הצרפתית, שאותה הכירו ואהבו גם הציירים שהשתייכו לקבוצת ”אפקים חדשים”. הביקור בפאריס חיזק את דעתם שתרבות הצבע, איזון, וירטואוזיות ומקצועיות בביצוע – אלה הם הערכים העיקריים החשובים באמת לציור. ואכן, את כל אלה מצאו בציור המופשט של אסכולת פאריס. גילה בלס, אפקים חדשים, רשפים הוצאת ספרים, 1980 , עמ’ 14 .

הערכת מחיר: $8,000 - $12,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: אביגדור סטימצקי

אביגדור סטימצקי נולד ב- 1908 בעיר אודסה ובשנת 1921 עלה עם משפחתו לישראל. בשנת 1926 התקבל ללימודים בבצלאל, שם למד יחד עם אריה ארוך, משה קסטל, יחזקאל שטרייכמן ואחרים. בשנת 1929 החל ללמוד ב"סטודיה לציור" של יצחק פרנקל אשר שם דגש על ערכי המודרניזם והדגיש את השימוש בצבע כערך אמנותי מרכזי. בשנת 1930 נסע סטימצקי לפריז, למשך שנה. בתקופה זו הושפע רבות מאסכולת פריז וציוריו צויירו בעיקר בצבעי שמן, בהם הצבעים כבדים, דשנים וחמים, והנושאים היו פיגורטיביים בעיקרם תוך הדגשת הנופים והפורטרטים. עם שובו של אביגדור סטימצקי לארץ, הוא ייסד את קבוצת "מסד" וב-1939 הציג תערוכת יחיד ראשונה במוזיאון תל אביב. החל משנות ה-40 המוקדמות ובשנות ה-50 היה סטימצקי בין האמנים המרכזיים שעסקו בפיתוח הציור המופשט הלירי. בתקופה זו הקים את בית הספר "הסטודיה" יחד עם יחזקאל שטרייכמן ושניהם היו ממקימי קבוצת "אופקים חדשים", שם היה אחד מהאמנים הבולטים בקבוצה. בשנים אלו הרבה סטימצקי לצייר בצבעי מים בסולם גוונים פסטלי בהיר, שמתוכו מבליחים מפעם לפעם צבעים עזים ועם הזמן פינה הציור הפיגורטיבי את מקומו לציור מופשט עד להפשטה גמורה. החל מסוף שנות ה-50 ובשנות ה-60 וה-70 הפך הציור של סטימצקי למופשט למרות שלעיתים עדיין הופיעו בתוכו רמזים פיגורטיביים. הוא עשה בציוריו שימוש רב יותר ויותר בצבעי שמן בהירים ושקופים במקביל לצבעי המים. בתחילת שנות ה-70 נראה אלמנט נוסף לציוריו, והוא גירי הפסטל, איתם עלה על צבעי המים, ועליהם עלה בצבעי שמן, כאשר גירי הפסטל מהווים מעין שכבה מחברת בין צבעי המים לצבעי השמן. אביגדור סטימצקי זכה בפרסים על יצירתו: פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול (1941, 1956), פרס ראשון בתערוכת מגדל דוד, ירושלים (1967), פרס מאיר שרמן מטעם מוזיאון ישראל (1973), פרס סנדברג לאמנות ישראלית מטעם מוזיאון ישראל (1976) ועוד.