מכירה: 178 תאריך המכירה: 05.09.2020 Item: 77

מרדכי ארדון

דיוקן עצמי, 1934 בקירוב,

שמן על בד, 115X89 ס"מ,

חתום.

ספרות:

– מרדכי ארדון, מישל וישני, ניו יורק, 1973 , עמ׳ 222 , מס’ 15 (מצולם).

– ארדון, מכלול העבודות, עזבון ארדון, 2019, דליה ארדון איש-שלום, עמ', 56, מס' 43 (מצולם).

זהו אחד מציוריו היותר נדירים של ארדון, ציור איכותי מאד ובעל חשיבות להכרת ראשית יצירתו של האמן בארץ-ישראל. על ערכו בעיני האמן תעיד העובדה, שהעניק את הציור מתנה לאחיו, יחזקאל, כפי שמעידה ההקדשה ביידיש בראש הציור (משמאל). החתימה התחתונה בלועזית, "ארדון", היא מאוחרת יותר, שכן באותה עת שמר עדיין על שם-משפחתו המקורי – "ברונשטיין" (כך עד 1936 ) ואף חתם לעתים "מרדכי". כשארדון צייר את הציור הנוכחי מלאו חודשים לא-רבים להגעתו ארצה מברלין בתיווכו של האנס מולר (לימים, מייסד "אתא"). רעייתו ובנו בן הארבע יגיעו שנה אחריו. מקס-מארק-אליעזר-מרדכי ברונשטיין התיישב בקיבוץ קריית-ענבים, הסמוך לירושלים, ובמשך שישה חודשים עבד כאן ככוורן, אף כי גם צייר מעט, במאמץ להתגבר על משבר ההגירה החטופה לתרבות ולגיאוגרפיה חדשות, שלא לומר קושי נטישת ציוריו בגרמניה. לאחר חצי שנה, עזב את הקיבוץ והחל מלמד אמנות בבתי-ספר יסודיים בירושלים. זהו הרקע הביוגראפי לציור הנוכחי, אחד מאותם ציורים מעטים שצייר ארדון באותם ימי משבר, כשנה קודם לייסוד "בצלאל החדש", בו ישמש כמורה מרכזי, ולימים – מנהל אגדי. מרבית ציורי ארדון עד לציור הנוכחי היו, או "טבע דומם" או דיוקנאות: דיוקנאות חברים ב"באוהאוס" בוויימר, בו למד; או ידידיו לפעילות הקומוניסטית בברלין; ודמויות אחרות. בקריית-ענבים (או בירושלים) של 1934 הספיק לצייר "כובס תימני", בטרם צייר את הדיוקן העצמי בעבודתו מול הבד. היה זה ראשון בסדרת חמישה ציורי דיוקן-עצמי של האמן בעבודתו, שארדון יחזור ויצייר עד 1938 (לצד דיוקנאות-עצמיים, המתמקדים בראש בלבד. באלה החל עוד בברלין ב- 1926 ). כמו ביקש להבטיח את זהותו כאמן, חרף כל התמורות הדרמטיות. בכל דיוקנאות-עצמיים אלה, נמצא את הצייר סמוך לאנך כן-הציור, העונה כהד לאנכיות הגוף (האמנות כהד לחיים ולהפך), או אוחז בפאלטה. בשניים הראשונים בסדרה זו הציג ארדון את עצמו לבוש בחלוק-עבודה וחובש כובע (כובע-מצחייה באחד, מ- 1934 ; מגבעת בשני, מ- 1935 ). במקביל לתנועת התבהרות הגוונים במהלך שנותיו הראשונות של ארדון בארץ-ישראל, גם הדיוקן-העצמי הראשון, זה הנוכחי, כהה מאד וחמור-סבר, לעומת הדיוקן השני, המואר קצת יותר ואשר בו שמץ-חיוך נח על שפתי הצייר. לנושא האור חשיבות רבה: ארדון דאז היה נתון אז להשפעת התאורה בציורי רמברנדט ואל-גרקו. בראיון עם קארל כץ ב"אריאל" ( 1963 ) הוא אמר: "האור של רמברנדט הוא אנושי יותר; של אל- גרקו אלוהי יותר." עתה, מתוך ערגה עמוקה לציור האירופי שהותיר מאחור, אימץ לדיוקנו-העצמי אור פנימי בנוסח רמברנדט, שמבחינתו היה גם ביטוי לאור נסתר, אור רוחני קבלי (מסורת חסידית שנשא עמו מבית אביו בטוכוב שבפולין). אך, לצד אפלה, שמתוכה מבליח החלוק הצהוב שנענה באנך הצהוב של הכַּן, הדיוקן-העצמי הנוכחי מציג בפנינו את האמן כפועל, כאיש-עבודה לכל דבר, אולי שריד למורשה הסוציאליסטית של הצייר וחבר-הקיבוץ. המכחול האדום שבידו אפשר שהוא אות למשפט של פיקאסו, שעליו יחזור, לא אחת, בעתיד באוזני תלמידיו: "האמנות היא כלי-נשק למתקפה ולמגננה".

גדעון עפרת

הערכת מחיר: $40,000 - $60,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: מרדכי ארדון

מרדכי ארדון, שנולד תחת השם מרדכי אליעזר ברונשטיין בגליציה (באזור השייך כיום לפולין), החל לצייר בגיל מוקדם מאוד. בגיל 6 החליט מרדכי לשתוק, ורב שאליו פנו ההורים המודאגים אמר כי לילד יש עולם פנימי עשיר כך שאין סיבה לדאגה. כתחליף לדיבור הרבה מרדכי הילד לצייר, ובגיל 13 גילה את כשרונו צייר מקצועי שנשכר כדי לקשט את בית הכנסת המקומי. כבר בגיל 13 עזב ארדון את הבית (שכן אביו סירב לאפשר לו לעסוק בציור) והתפרנס משלל עבודות שונות ומשונות תוך שהוא לא מפסיק לצייר.
במקביל ניסה את כוחו במשחק, ואף זכה לשבחים, אולם הבין שקומתו הנמוכה – 1.56 בלבד – תצמצם מאוד את קריירת המשחק בעוד שאת הציורים אין אף כוח בעולם שיגביל.

בגיל 25 התקבל מרדכי אליעזר ברונשטיין אל בית הספר הנודע "באוהאוס" (שפעל בעיירה ויימאר שבגרמניה), והחלה תקופה בת 5 שנים אותה הוא תיאר לא פעם כמלהיבה ביותר בחייו. בנוסף ללימודים אצל כמה מגדולי הציירים באותה תקופה כגון יוהאנס איטן ו-ואסילי קנדינסקי, התמזל מזלו של מרדכי ובבית שבו שכר חדר קטן בעליית הגג התגורר גם הצייר המהולל פאול קלה (שבמקביל לימד בבית הספר "באוהאוס"). השניים התיידדו וארדון הושפע רבות מהצייר השוויצרי שהיה אמון בעיקר על הסגנון הסוריאליסטי.
קריירת הציור של ארדון החלה לנסוק ובמקביל הוא גם לימד בבית ספר שפתח יוהנס איטן, אולם לאחר עלייתו ארצה (בשנת 1933) הוא החל לעבוד ככוורן בקיבוץ קרית ענבים והניח בצד את כישרון הציור יוצא הדופן. יחד עם זאת כישרון עצום שכזה נועד להתממש ועד מהרה חזר מרדכי ארדון לצייר וכן ללמד ציור (ובנוסף אימץ את שם המשפחה "ארדון" על שם הדמות התנכית). בין השנים 1940-1952 אף היה מנהלה של האקדמיה לאמנות "בצלאל".

יצירתו של מרדכי ארדון הושפעה במידה ניכרת מהקושי והאכזריות שהיו מנת חלקה של המאה ה-20 ובפרט מחציתה הראשונה. ארדון היה אחד הראשונים שהשואה חלחלה אל יצירותיו, וזאת מתוך אמונה כי "ציורים חייבים לצמוח מתוך הדרמה האנושית", ואכן באופן כללי הציורים של ארדון רוויי דרמה וגדושים במשמעות נסתרת וגלויה גם יחד.

לאחר מלחמת העולם השנייה החלו ציוריו של ארדון להיות מוצגים בחללים נחשבים במיוחד ברחבי העולם. גם בארץ זכה הצייר להערכה רבה, ששיאה בכך שהוא נבחר לקבל את פרס ישראל בציור. יחד עם זאת במקביל חווה מרדכי ארדון גם תסכול עצום בשל ביקורת בלתי פוסקת שהוטחה בו, כמורה וכצייר. בפרט התעמת ארדון עם חברי האסכולה התל אביבית דוגמת רפי לביא (שלמד אצל אביבה אורי) וכן סטימצקי וזריצקי, וספג עלבונות בשל "סגנון גלותי" (בימים שבהם כור ההיתוך ניסה להעלים כל סממן שעומד בסתירה למוטיב הצבר השזוף והחסון וכן שאף להדחיק את השואה(.

ארדון החל בשנת 1965 לחלק את חייו בין פריז לירושלים, כשהוא שוהה כמה חודשים בכל אחת מהן, מעולם לא עזב את הארץ. חלוקה זו של זמנו נמשכה עד 1989, שאז לקה בשיתוק. בשלושת השנים האחרונות לחייו לא יכול היה לנסוע עוד לפריז, והוא נשאר בביתו בירושלים.

בשנת 2014 נמכרה יצירתו "התעוררות" בסכום של 821,000$, שיא מחיר לאמן ישראלי במכירה פומבית, וציורים אחרים שלו מוצגים במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, בארמון האמנויות בבריסל, בטייט בלונדון ובמוסדות אמנות מובילים אחרים.