מכירה: 180 תאריך המכירה: 13.03.2021 פריט: 144

יוסף זריצקי

צובה, 1982 ,

שמן על בד, 100X97 ס"מ.

חתום.

מקור: אוסף גבי ועמי בראון.

בהגיעו לגבורות הגשים זריצקי את חלומו ובנה לעצמו סטודיו בקיבוץ פלמ"ח – צובה שבהרי ירושלים, כמו ביקש בכך להשלים איזה מעגל פרטי הקשור בירושלים. הנוף המרהיב, הנשקף מהקיבוץ אל עבר הרי יהודה ואל פאתי ירושלים, כבש את לבו עוד בתקופה שבה הדריך בסמינרים לציור, שנערכו שם עם קום המדינה. וכך, מאז 1970 ועד לשנת חייו האחרונה, נהג זריצקי לעזוב מדי קיץ את ביתו בתל אביב ולעלות לצובה כדי לעמוד שוב ושוב אל מול פני הנוף הזה. אוויר ההרים, אקלימו הנוח והמיוחד של המקום ואורח החיים הפשוט של תושביו סיפקו לו את תנאי הקיום הרצויים ביותר ליצירתו. הוא היה מעורב במתרחש בקיבוץ, נכון בכל עת לשוחח עם חברים, מגלה עירנות לכל דבר חדש שנבנה ונוצר בסביבתו הקרובה. ובו בזמן הוא ממשיך לעקוב אחר המתרחש בעולם האמנות בארץ ובעולם. בשילוב החיים הפשוטים בכפר עם העירנות לנעשה ב"חוץ", הוא כמו מבקש להוכיח שהאמנות אינה בבחינת מותרות, אלא צורך חיוני לחברה. "מה שיפה פה" – אמר פעם, בהתייחסו לצובה "זה שכל מה שנעשה הוא נכון, נקי ופונקציונלי. המיותר – הוא המכוער." יצירתו של זריצקי בתקופה צובה מתחלקת לשלושה תחומי – פעולה עיקריים. התחום הראשון – הציור הישיר מן הטבע, המהווה חלק מן ההתמודדות העיקשת שלו עם האתגר החזותי והרגשי הטמון בחוויית ההתרשמות הבלתי – אמצעית של העין. זאת, תוך כדי הגשמת החוויה הזאת במעשה הציור. תרופת צובה הניבה עשרות אקוורלים, שנעשו מתוך הסתכלות, תוך עמידה כפייתית כמעט, יום אחר יום, נוכח אותו מקום בנוף – גבולו המזרחי של הקיבוץ […] למרות ההפשטה והצמצום המאפיינים את קבוצת העבודות המאוחרות האלה, ניכרת כאן שאיפה לעקוב אחר תופעות הטבע, כמו אחר השעות השונות של היום, חליפת העתים, עונות השנה. רגע של זריחת שמש צוננת, המפציעה על דף אחד, הופך – בדף אחר – לדרמה עזת-גוון של שקיעה הרוחצת בכתמי אדום, כתום וצהוב לוהטים. […] התחום השני שבו עסק זריצקי בצובה – סדרת אקוורלים, שצייר בקיץ 1983 . עיקרה המראות שבפנים הסטודיו, ובמיוחד – אלו של הקיר הצפוני, שבו היה "ממוסגר" החלון. מוטיב החלון חוזר ומופיע, כזכור, שוב ושוב ביצירתו של זריצקי. כבר עם בואו לתל אביב, בראשית שנות השלושים, הקדיש למוטיב זה מספר רב של אקוורלים, בעיקר בציורי טבע דומם, שבהם היווה החלון מרכיב דומיננטי בדגמיות הדקורטיבית הממלאת את הדף. […] תחום הפעילות השלישי של זריצקי בצובה – גיחותיו אל תולדות האומנות, תוך ניסיון לערוך דו-שיח עם רבי אמנים על מקומה ומהותה של יצירת האומנות. זריצקי ניהל, דרך הציור, דיאלוגים עם אמנים בני -זמנו כפיקאסו, מאטיס ושאגאל, ופעמים אף הרחיק אל אמנים ממאות אחרות, כמו גויא וג'וטו. כל אחד מאותם דיאלוגים-מפגשים קשור ביצירת אמנות נודעת. רבות מיצירות אלה ראה זריצקי ברפרודוקציות, שהצטברו על שולחנו לאורך שנים, בגלויות דואר, שנשלחו אליו על ידי ידידים ממוזיאונים שונים בעולם, או בתוך ספרי אמנות וקטלוגים.

מרדכי עומר, זריצקי אקוורלים, גלריה גורדון תל -אביב, 1992 , עמ׳ 394-395 .

הערכת מחיר: $20,000 - $30,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: יוסף זריצקי

יוסף זריצקי נחשב לאחד מהאבות המייסדים של האמנות המודרנית בארץ ישראל ולאחד מגדולי האמנים המקומיים וב-1959 זכה בפרס ישראל לציור. ב-1923 עלה יוסף זריצקי לארץ ישראל, התיישב בירושלים ומיד החל לצייר את נופיה כמו גם נופים אחרים. כבר כעבור שנה הוצגו תערוכות יחיד שלו במספר מקומות בארץ, והוא החל למשוך תשומת לב והערכה. ב-1925 עבר זריצקי לתל אביב, שבה המשיך לפתח ולשכלל הן את הפן הטכני של הציור והן את אישיותו כאמן, ובפרט לגבש סגנון ייחודי. הוא הרבה לצייר את נופי העיר שצמחה במהירות מסחררת, ועשה זאת בסגנון מודרני המבוסס על משטחי צבע רחבים ומשיכת מכחול משוחררת. הודות להתערותו המהירה של זריצקי בסצנת האמנות המקומית, ואישיותו הדומיננטית כבר ב-1927 הפך ליושב הראש של אגודת הציירים והפסלים בא"י. שני עשורים מאוחר יותר פרש זריצקי מאגודת הציירים לאחר שחולל סערה כאשר ניסה לקבוע בצורה בלעדית את רשימת המשתתפים בביאנלה של ונציה. זריצקי ביחד עם ציירים בולטים אחרים באותה תקופה (יוחנן סימון, מרסל ינקו, משה קסטל ועוד) החליטו להקים גוף אלטרנטיבי לאגודה, "אופקים חדשים". קבוצת אופקים חדשים אותה ייסד זריצקי הפכה במרוצת השנים לקבוצה החשובה ביותר באמנות המקומית ודורות של אמנים התחנכו על ההפשטה של יוסף זריצקי, לצד אסיגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן. במסגרת "אופקים חדשים" החל הרומן של יוסף זריצקי עם הסגנון המופשט – שאותו ניסה להנחיל לחבריו, לעתים בנועם ולעתים באגרסיביות. כך או כך סביב ציוריו שרר קונצנזוס, והצגתם במוזיאונים בולטים (למשל סטדלייק ההולנדי וארמון האמנויות היפות של בריסל) קיבעה את מעמדו של זריצקי כבכיר הציירים בארץ. ב-1959 זכה כאמור בפרס ישראל ומאז ועד מותו בגיל 96 המשיך ליצור בסגנון המופשט הלירי, ובעיקר תוך שימוש בצבעי מים כמו גם יצירת עבודות בגודל מונומנטלי. לאורך כל הדרך התבלט זריצקי לא רק כצייר אלא גם כמתווה דרך – בעיקר בזכות כשרונו העצום ואישיותו הדומיננטית ולאו דווקא לנוכח התפקידים הפורמליים אותם מילא. לצד רפי לביא, הוא נחשב לאחד משני האמנים שהשפיעו במידה הרבה ביותר על הציור הישראלי.
0
    0
    Your Cart
    Your cart is emptyReturn to Shop