מכירה: 180 תאריך המכירה: 13.03.2021 Item: 38

נחום גוטמן

דמויות בצפת,

שמן על בד, 73X92 ס"מ.

חתום.

מקוריות הציור אושרה ע"י פרופסור חמי גוטמן, בן האמן.

תחילת שנות ה-50 , הרובע היהודי בצפת, חג הסוכות: סכך מכסה גג במרפסת משמאל, לולב נישא בידי חסיד הפוסע ברחוב וממהר לתפילת מנחה. בל תחמיצו את החסיד הנוסף על המרפסת העליונה, פניו אל הר מירון, בכיוון קבר רשב"י. ההר האדום יוקד כבאש ועונה בלהטו לדבוקת הבתים הלבנה-תכולה, זו שמרפסותיה תלויות על בלימה. עיר הקודש צפת, כך צייר אותה נחום גוטמן לאורך עשרות בשנים, כשהוא שב אליה בנאמנות מדי שנה בשנה. כאשר לא צייר את תפנימי בתי-הכנסת של צפת (ובעיקר, בבית-כנסת האר"י), גוטמן צייר, פעם אחר פעם, את הרובע היהודי עם הפנים למירון. לימים, הקומפוזיציה הזו – בתים מתגודדים כנגד צמד דבשות ההר – תהפוך למוסכמת נוף שגורה בקרב ציירי קריית האמנים בצפת. צפת – בבחינת "הנשגב" הארצישראלי (המתחרה בזה הירושלמי) – משכה אליה את גוטמן, כשם שפיתתה אמנים ארצישראליים – ראובן, זריצקי, קסטל ורבים אחרים (ולא ארצישראליים – כשאגאל, קוקושקה, מאנה כץ; או אף משוררים כביאליק, ש.שלום ועוד), כך מאז ראשית שנות ה- 20 , שנים רבות עוד בטרם תקום "קריית אמני צפת" למחרת מלחמת העצמאות. צפת כמעט שתהפוך לבירת הציור הארצישראלי. את "בדרך למירון" צייר גוטמן עוד ב- 1928 . את נופי העיר הנראית מגבעות סמוכות צייר ב- 1939 . וכך, הלאה והלאה, ותמיד, גם כשהתמקד בבתי הרובע היהודי, דומה שנותר "בדרך למירון" – בדרך להר הקדוש ממול. ב- 1987 , במבוא לספר "נופי צפת" (ספריית הפועלים, תל אביב), ציינתי: "ב- 1928 יוצר גוטמן סדרה לא קטנה של ציורי שמן ואקוורלים פיוטיים מאד של נופי צפת ובתי-הכנסת שלה, בהם מנצחת צפת המאגית, ועדיין תמיד צפת הרומנטית, זו שמחכה לנו בסוף הדרך אחרי הזיתים, צפת של המסע אל, של השביל אל." מעט מאוחר יותר, גוטמן נמשך במיוחד לציוריות של הארכיטקטורה הערבית והמאולתרת של הרובע. הוא מצא חן פיוטי בצפיפות ובגיבוב ה"מתפרע" של המבנים (שאותם ישטיח ויצרין גיאומטרית לקראת 1959). ניגון הבתים יצר דואט עם ניגון הרכס הרחוק, בעוד לובן הקירות שודך, לא אחת, עם התכלת הצפתית, שתרמה את תרומתה לשגב. נכון, נחום גוטמן גם צייר את בית-הכנסת בנווה-צדק, או את נוף הר-הבית בירושלים; אך, כצייר, "עיר-הקודש" העיקרית בעבורו הייתה צפת. כי, אם תל אביב ביטאה בעבודותיו את חדוות רחוב הרצל עד גימנסיה הרצלייה, ואם יפו בוטאה בציוריו בארוטיקה ערבית ופרדסים, כי אז צפת תפקדה בציוריו כמחוזה של "אמנות יהודית". כי צפת הגוטמנית הייתה עיר הסוד והקבלה (ראו רישומיו וציוריו: "תיקון חצות", סוף שנות ה- 20 ; "מקובלים בצפת", 1941). כי צפת של גוטמן הייתה עיר של חג: רימונים בקדמת ציור מ- 1949 משרים את רוח סוכות על הדואליות של מקבץ הבתים והר מירון; פעם ועוד פעם – הרובע בסימן חג הסוכות ("חצר בצפת", 1977); יש, שנוף העיר מזווג עם תפנים בית-כנסת (1957); ותמיד, מספר חסידים מיניאטוריים בסימטאות, או יהודיה מדליקה נרות במרפסת גבוהה; לעתים, גם ירח וכוכבים יגויסו לצורך העצמת המאגיה. ועתה, שובו והתבוננו בציור המקסים שלפנינו: ראו את החצר הפנימית הצופנת סודותיה בינות לקירותיה העבים ואל מול ההר הבוער: האחדות המיסטית של דממה, הפנמה וערגה לוהטת לאחדות עם האינסופי.

גדעון עפרת

הערכת מחיר: $50,000 - $80,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: נחום גוטמן

נחום גוטמן הוא צייר, מאייר וסופר ילדים מהחשובים בתולדות ארץ ישראל, חתן פרס ישראל לספרות ילדים. גוטמן נולד בשנת 1898 בסרביה ובגיל 7 עלה עם משפחתו לישראל, ובילה את שנות ילדותו ביפו ונוה-צדק שהשפיעו מאוד על עבודותו. בהיותו בן 15, החל ללמוד אמנות בבית הספר, בצלאל, בירושלים אבל פאן. לאחר מלחמת העולם הראשונה, נסע ללמוד באירופה וגר בין השאר בוינה, פריז, רומא וברלין.

בשנת 1926 עלה שוב ארצה והתיישב בתל אביב, ונמנה בין חלוציה של הסגנון הארץ-ישראלי ביחד עם ראובן רובין, ציונה תג'ר וישראל פלדי. רוב האמנים בשנות ה- 20 נטו לתאר את חיי אידילייה בין היהודים לערבים: יושבים בבתי קפה, רוכבים בין הכרמים, ונחים בפיקניק. גוטמן אשר גדל ביפו, הרבה לתאר את הפרדסים של נוה צדק. הפרדסים באותה התקופה היו לרוב שייכים לערבים והפרדסים סימלו את המזרחיות שהיוו אצל גוטמן מסתורין ומשיכה. המשיכה של גוטמן למזרח התבטאה ברמזים לעוצמה, יצריות ומיניות בציוריו משנות ה- 20. גדעון עפרת תיאר: "ב- 1926 כבר ידעה הארץ את נפילת טרומפלדור וחבריו, ואת רצח ברנר וחבריו ואת ההתנקשויות הדו-צדדיות בתל אביב. אך נחום גוטמן, בדומה לשאר האמנים הארציישראליים דאז, מיאנו לראות בערבים אויבים ואף להיפך – ייפו ושגבו אותם בציוריהם. כך עד לפרעות תרפ"ט. עד לאותו אסון בחברון ובערים נוספות – החגיגה הערבית לא חדלה בציור המקומי בכלל ובציורי גוטמן בפרט".

בשנות ה- 30, גוטמן ושאר האמנים המקומיים הרבו בגיחות לפאריס והגיעו למיצוי של הסגנון הנאיבי- אוריינטליסטי. הצבעים הפכו כהים יותר והנוף הישראלי הפך לנוף בעל אפרוריות צרפתית וצבעים כהים יותר בהשפעת מאטיס וסזאן. בשנות ה- 50 הרבה גוטמן לתאר סצנות בטיילת בטבריה, על דייגיה ואנשיה, הנוף נעשה כחול ומוטיב האוניות חזר בציוריו. גם בשנים מאוחרות יותר חזר גוטמן להתרפק על הימים היפים והאבודים של יפו, נווה צדק ותל אביב. יפו חזרה להיות הרמונית וידידותית: פרשים וכרכרות ברחוב, מוכרי אבטיחים חביבים וצבעים עליזים מתארים את האגדה הנוסטלגית.
גוטמן כתב ואייר עשרות ספרים, זכה בפרס דיזינגוף לציור בשנת 1938, יקיר תל אביב (1976), ופרס ישראל לספרות ילדים ב- 1978. בשנות ה- 50 ציוריו הוצגו במוזיאונים החשובים בעולם ובמקביל יצר גוטמן מס' ציורי קיר ופסיפסים שמעטרים את העיר תל אביב. גוטמן אשר נפטר בגיל 82 הוא אחד מהאמנים הישראליים החשובים והאהובים ביותר.

בין 1920 ו 1926- למד גוטמן אמנות בוינה, ברלין ופריז. במהלך תקופה זו החל לאייר ספרים, תחום מרכזי באמנותו הרב תחומית של גוטמן לאורך חייו. בין היתר, אייר את ספריו של אביו, בן ציון, חיים נחמן ביאליק ואת ספרי הילדים שכתב בעצמו. כששב גוטמן לארץ השתלב בקבוצת ”אמני ארץ ישראל” לצד אמנים אחרים כגון ראובן רובין וציונה תג’ר. אמני קבוצה זו עסקו בתיעוד הארץ, נופיה ותושביה תוך שימת דגש על צבעים עזים והאור הבוהק של הארץ. בספרו ”נחום גוטמן” כותב אהוד בן עזר שגוטמן העיד על עצמו כי נכנס לאווירה של חבריו מימי בצלאל והחל לתעד את האור ואת האפקטים המנוגדים שמצא בהווי המזרחי.

לתל אביב מקום מיוחד בציוריו של גוטמן והיא נושאת מטען רגשי-אישי עבורו. היותו עד להתפתחותה והתפתחותו האישית במקביל לה. זיהויו המובהק של גוטמן עם העיר תל אביב קשור קשר הדוק לאופן בו הוא עקב ותיעד אותה בציור ובכתיבה, שלב אחרי שלב, מדיונות החול הצהובות עד להתגבשותה לעיר ממשית ותוססת. בציוריו ניסה גוטמן להנציח את האווירה הים תיכונית ולתפוס את מושג האור. הקומפוזיציות הפשוטות יחסית רוויות ניגודים צבעוניים חריפים אך הרמוניים. לדמות האנושית תפקיד חשוב בציוריו. האווירה אותה קלט גוטמן מועברת הלאה בציוריו במעטפת רומנטית ורכה מחד אך דינמית, אופטימית ומלאת חיים מאידך.