מכירה: 180 תאריך המכירה: 13.03.2021 פריט: 64

יוחנן סימון

משפחה בקיבוץ, 1953 ,

שמן על בד, 41X64 ס"מ.

חתום ומתוארך.

יותר מכל נושא אחר הרבה סימון לצייר הורים וילדים בקיבוץ: על כר הדשא הגדול שלפני חדר האוכל, ב"שעות הילדים" של אחר – הצהריים ובין הערביים, מתרפקים אלה על אלה ונהנים מרגעים של שלווה משפחתית. שם, במרחב הציבורי ביותר של הקיבוץ, התחלקה הקהילה הגדולה ליחידות קטנות ואינטימיות של אנשים, שבחיבוק ידיים חם הם מבקשים "לתחום" לעצמם בועה שקופה שבתוכה יוכלו להיות בינם לבין עצמם. מול הציורים הקולקטיביים המתארים את המחולות בחג השבועות ואת הנטיעות בט"ו בשבט, ציורים שבהם הקהילה כולה מופיעה כיחידה אחת של רצף אנושי אחיד- בולטים אינספור ציורים המתארים את רגעי המנוחה והרוגע, שבמרכזם המפגש בין הורים וילדים. סימון אהב לצייר ילדים, והחל בכך שהפך לאב בעצמו. הוא הרבה לצייר את בתו ניצה (שנולדה ב-1939), את בתו השנייה איה (שנולדה ב-1943) ואת ילדי גן שמואל בכלל, שקיבוצם ראה בהם את "ילדי המחר", דור ההמשך של המהפכה. למעמד זה הייתה משמעות כפולה: ברמת האתוס הציוני סימלו הילדים את הבראת האומה, את פוריותה ואת פוטנציאל ההמשכיות הגלום בה – אך מנקודת המבט של החברה השיתופית הם ייצגו את האינטרסים המשפחתיים הבורגניים של פעם, שהיה בהם כדי לאיים על שלמותה של האידיאה הקומונאלית. סתירה פנימית זו, שהעסיקה את החברה הקיבוצית באינטנסיביות גדולה, שזורה כחוט השני בהיסטוריה של יחסי המשפחה והחברה הקיבוצית: "לא נמצא את אושרנו בחדר הפרטי אלא באושר העם", נאמר בשיחת קיבוץ ב-1949 , "וכאן מופיעה סתירה בין היצר הפרטי וההרחבה". סתירה זו לא חמקה גם מעינו הבוחנת

של הצייר בקיבוץ. על אף שלא היה ביקורתי במפגיע ולמרות הדוק האידילי המשוך על תיאורי הקיבוץ שלו – המתח בין המשפחה והקבוצה תמיד חבוי שם, בציוריו של סימון, בתוך המבט, בתוך ההתרחשות הנראית לעין, בכמיהה לאינטימיות […] על רקע זה, מה פשוט יותר מלראות בציורי המשפחות של סימון, המתארים את המפגש המשפחתי בשעות שלאחר העבודה, אידיליה עילאית של שלווה והרמוניה, ביטוי להורות מסופקת ועשירה המציגה את אורח החיים הקיבוצי כתוצר מופתי של מהפכה חברתית? הרי "מהנוף הזה יוצאת רוח של סדר ושקט", כתב סימון עצמו ברשימה בשם "על הנוף", בתגובה על הצעת החברים שביקשוהו לתאר את נוף קיבוצו. גם רשימתו של סימון מתארת, הפעם בלשון של אגדה, תמונה אידילית: "מי שחי כאן אינו יודע כלום על ההתרוצצות וההיסטריה בעולם. זהו מקום בשביל ארמון למלך, הרוצה לשכוח את דאגותיו וקורא לו "סן-סוסי" או "אלדורדו". זהו מקום למנזר. מי שיושב כאן, בצל העצים הגבוהים האלה, אינו מחכה לכלום מהעולם שבו הוא מתרכז, ומוצא שלום וכוח בתוכו -עצמו".

טלי תמיר, יוחנן סימון, דיוקן כפול. מוזיאון תל לאמנות, 2001 , עמ' 96-98 .

הערכת מחיר: $25,000 - $35,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: יוחנן סימון

יוחנן סימון הוא צייר יליד גרמניה שהפך למזוהה במיוחד עם התנועה הקיבוצית ועם הריאליזם הסוציאליסטי. סימון נולד בשנת 1905 ובשנת 1936 עלה לארץ והתיישב בקיבוץ גן שמואל, שם מצא עצמו עוסק במגוון עבודות, אך כמעט ולא מצייר. יחד עם זאת הכישרון הרב שלו לא נעלם מעיני קברניטי "הקיבוץ הארצי" ואלה גייסו אותו לטובת האדרת התנועה הקיבוצית באמצעות האמנות. הוא צייר כרזות מלאות פאתוס ל"שומר הצעיר", ציורים המציגים את הווי הקיבוץ כמוצלח במיוחד ובפרט סצנות משפחתיות המשלבות אושר ואינטימיות, וכן יצירות המפארות את ערך העבודה ואת יופיה של האדמה (בפרק זמן שזכה להגדרה "התקופה החומה"). כך סימון נבחר לצייר את הכרזה הרשמית של יום העצמאות הראשון וכן כרזה לאחד במאי 1950. ב-1953 ביצע סימון מפנה משמעותי נוסף, הן מבחינת אורח החיים והן מבחינה סגנונית – הוא נפרד מאשתו הראשונה, עבר לתל אביב, והחל לצייר בסטודיו שלו (ששכן בשדרות רוטשילד 125, במרחק קצר מאוד אגב מביתו של צייר מפורסם אחר, יוסל ברגנר) בסגנון שונה לחלוטין מזה שאפיין אותו בקיבוץ. יצירותיו בתקופה זו הפכו מודרניים, מופשטים, צבעוניים מאוד ומלאי אופטימיות – בעיקר בהשפעת המסע לדרום אמריקה – ולקראת סוף ימיו אף עבר סימון לציורים סוריאליסטיים נוסח חואן מירו. סימון ידוע גם בציורי הקיר גדולי המימדים שלו להם נחשף בנסיעותיו לניו יורק ואיטליה. בשנת ה- 50 יצר מס' ציורי קיר באוניברסיטאות, מפעלים ומבני ציבור, ואף על אניות של חברת צים. במסעותיו לדרום אמריקה יצר גם ציורי קיר ידועים בברזיל וארגנטינה.
0
    0
    Your Cart
    Your cart is emptyReturn to Shop