מכירה: Auction 150 תאריך המכירה: 06.07.2013 Item: 29

אבל פן

4 האימהות, 1935 (שרה, רבקה, רחל ולאה). פסטל על קרטון, 50X64.5 ס”מ, חתום. ספרות: אבל פן, ציורי התנ”ך ועוד, יגאל צלמונה, מוזיאון ישראל, עמ’ 91 (מצולם). הציור הזה היה מהיותר חביבים על אבל פן ועל הציבור, שכן האמן טרח להדפיסו באופסט במהדורה מיוחדת, שגם תועדה בספרו של יגאל צלמונה, ”אבל פן: ציורי התנ”ך ועוד” (מוזיאון ישראל, ירושלים, 2003 , עמ’ 91 ). פן נהג לשעתק את יצירותיו הפופולאריות יותר, והציור שלפנינו – שכמעט זהה להדפס האופסט – הוא הוכחה. הצייר בן ה-41 התפטר ב- 1924 מ”בצלאל” לטובת הקדשת עצמו לציורי התנ”ך, ספר ”בראשית” בעיקר. אלבומי הליתוגרפיות שלו בנושא ”בראשית” ראו אור ב- 1923 , 1924 ו- 1926 וזכו להצלחה רבה. ציוריו התנ”כיים של פן, שהיו למפעל חייו, נטו לתיאטרליות ודרמטיות, תוך שהאמן מלביש את גיבוריו במיטב תלבושות המזרח ועונד לנשותיו אינספור תכשיטי המזרח, ככל שהצליח לקבץ בשווקי העיר העתיקה בירושלים. פן לא הקפיד על זהות מזרחית אותנטית כזו או אחרת: אקזוטיקה אוריינטלית כללית, ולו גם אקלקטית, הייתה עיקר משימתו, ואת זו יכולים היו לשרת בגדים ותכשיטים בדואיים, תימניים, כורדיים וכיו”ב. נופי הארץ, הקורנים אור מיסטי זוהר, ברוח הציור הסימבוליסטי, שימשו כתפאורה לגיבורי התנ”ך השונים, כאשר ”פן שאב ממראה הבדווים וערביי ארץ ישראל ומטיפוסי היהודים המזרחים שראה בחוצות ירושלים. (…) רבקה תוארה כיהודייה בוכארית…” (י.צלמונה, לעיל, עמ’ XVII ). בתיאטרון המזרח של אבל פן, רווי הפאתוס והארוס, בלטה נטייתו של האמן לעצב את נשות התנ”ך כנערות רכות, אף כילדות. בעוד נוח, אברהם או משה מיוצגים כישישים מונומנטאליים שופעי שיער לבן, ארבע האימהות (ולא רק הן: גם דינה, ערפה ואחרות) יוצגו כרכַּות מאד בשנים, פוקחות עיניים גדולות ותמהות אל העולם. כזו היא רחל הילדה הג’ינג’ית בהדפס אופסט מ- 1935 , כזו היא רחל בציור פסטל מ- 1949 (בו בולטת מבוכתה במהלך נשיקתו הלוהטת של יעקב). או לאה הקטנה שעיניה הדומעות (”ועיני לאה רכות”, 1935 בקירוב) מעוטרות בהמוני תכשיטים )לראשה, לאוזניה, לצווארה, לאצבעותיה שעל החזה(, או רבקה – הנערה המזרחית המתבגרת הנושאת כד אך עיניה עוגבות לעברנו )כד-החמוקיים הוא הד לטפח שמגלה גלימתה הלבנה(. אפילו שרה, המופיעה בציורנו כישישה לצד שלוש הנערות האחרות, צוירה בציורים אחרים של פן כילדונת שכמעט קורסת תחת שפע מלבושיה ותכשיטיה המזרחיים, כמעט דוגמנית קטינה. חיוכה החכם של שרה הישישה חייב לציורי ”ותצחק שרה בקרבה…” (”בראשית”, י”ח, 12) בהם ייצג פן את אשת אברהם כמציצה מהאוהל במהלך ביקור שלושה המלאכים והודעתם על הולדת הבן בקרוב, מה שמטעין גם את שרה באסוציאציה מינית. ב- 1987 כתבתי: ”הנשים הקדושות של פן צעירות מאד, אולי כחלק מאותנטיות תנ”כית, אך הן גם מאפשרות את האידיאליזציה של יופי-ארוס. משהו בהן קוסם ומפתה לצייר, השרוי בראשית שנות השישים לחייו. כמעט שניתן לומר, שעקרון בנות-לוט חל על כל האימהות-הילדות הללו בעבור הצייר, בבחינת נערות המפתות את הזקן. ללא ספק, פן נמשך אל הארוס של נשותיו הקדושות…” (”הסימבוליזם של אבל פן”, גלריה מעיינות, ירושלים, 1987). הציור הנוכחי של ארבע האימהות כולו ראשים, ללא שמץ גוף. עם זאת, המבטים פרובוקטיביים, אפילו בעיניה התמימות של רחל (ככל הנראה, השנייה מימין), או בעיניה הבוחנות של לאה (ככל הנראה, הראשונה מימין), או בעיניה הערמומיות של רבקה (שנייה משמאל?), וכמובן, עיניה הפקחות של שרה, הראשונה משמאל. בתנ”ך לא נודע לנו על כל פגישה בין ארבעה האימהות. אבל, באמנות-כמו-באמנות, הארבע אוחדו בתמונה משפחתית משותפת (מה שלא עולל א.פן לאבות). והרי לכם עסקה מצוינת ברוח השיווק בן זמננו: ארבע אימהות במחיר של ציור אחד. גדעון עפרת

הערכת מחיר: $20,000 - 30,000

נמכר ב: 50599

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: אבל פן

עד יומו האחרון בשנת 1963 המשיך אבל פן לצייר את התנ"ך. הצורך שלו, להגיב באופן אמנותי על אירועים מרכזיים בתולדות העם היהודי, הביאו במהלך מלחמת העולם השנייה להתקין סדרת רישומים בנושא השואה שעוררו הדים בארץ ובעולם.(...) יש להודות שהצלחתו של פן בקרב צרכני אמנות יהודים בעולם היתה גדולה מזו שנחל בארץ-ישראל. במחצית השניה של שנות ה-30 הוא שהה שנים אחדות באירופה לרגל תערוכותיו, ואחר כך הרבה לנסוע לפתיחות של תערוכות ציורי התנ"ך שלו ברחבי העולם. הוא היה האמן היהודי הראשון שבמרכז יצירתו עמד התנ"ך. (...) פן השתייך לדור המייסד של ציירי ישראל, והיה אחד המגלמים הנאמנים, המובהקים והידועים ביותר של כמה מן העקרונות האידיאולוגיים והאמונות הבסיסיות ואולי גם הנטיות הנפשיות, שכיוונו את היצירה האמנותית הציונית בימיה הראשונים: הנהייה למזרח במובן "חדש ימינו כקדם", והתפיסה שהקיום הלאומי היהודי בארץ-ישראל הוא תנאי ליצירה עצמאית בעלת ערך ותוקף ובייחוד כזו המייצגת זהות אותנטית. הצירים המרכזיים ביצירתו של פן – תיעוד הסבל של הגולה מצד אחד, והשיבה לגן-העדן המקראי מצד אחר – הם בעצם ביטוי מוקדם של דגם אידיאולוגי ציוני, ידוע ומוכר, שהתגלם באופן הקיצוני ביותר בצמד המושגים: "משואה לתקומה". מתוך : "אבל פן ציורי התנ"ך ועוד", יגאל צלמונה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2003, (עמ' XXVII).