מכירה: 156 תאריך המכירה: 31.01.2015 Item: 84

מרדכי ארדון

, 1960 , Scrollery

שמן על בד, 64X53.5 ס”מ,

חתום. חתום, מתואר ומתוארך מאחור.

ספרות ותערוכה:

– מרדכי ארדון, נוף אינסוף, מוזיאון תל אביב לאמנות, רות אפטר-גבריאל,

פברואר – אוגוסט, 2003 , (מצולם).

– מרדכי ארדון, מוזיאון סטדליק, אמסטרדם, דצמבר 1960, (מדבקה מאחור).

ספרות: מרדכי ארדון, מיכאל וישני הוצאת נ. אברמס ניו יורק, מס’ 106 (מצולם).

בדצמבר 1960 נפתחה תערוכת היחיד של מרדכי ארדון במוזיאון ”סטדליק” היוקרתי שבאמסטרדם, ובין 36 ציורי השמן הוצג גם ציור המופת הנוכחי, אותו השלים לא מכבר. מספר שנים קודם לכן, ב- 1956 , נתגלו אחרונות המגילות הגנוזות בקומראן שבמדבר יהודה, ואלו הותירו חותמן העז ביצירת ארדון, חותם שלא יימחה עד ערוב חייו (כאשר, עדיין ב- 1984 , בוויטראז’ הענק שלו בבית הספרים הלאומי בירושלים, ייעצב ארדון את חומת ירושלים העתיקה בצורת מגילת ”ישעיהו” הגנוזה). עם זאת, קרעי גווילים ריחפו בשמי יצירותיו של ארדון בעיקר לאורך שנת 1960 . כך, בטריפטיכון הנודע שלו, שהושלם אף הוא באותה שנה, ”מיסה דורּהָ” (אוסף ”טייט-גאלרי”, לונדון) עופף בשמים האפלים קרע דף מ”תהילים” ס”ט (”…הושיעני אלוהים כי באו מים עד נפש…”), תזכורת ל”ליל-הבדולח”. אך, דומה, שיותר מפרגמנטים תנ”כיים, חוויית ”המגילות הגנוזות” היא שהכריעה ביצירת ארדון מ- 1960 , שכן באותה שנה צייר (בגוונים זהים לאלה של ציורנו הנוכחי) את ”שובך מעל קומראן” (האוסף העירוני הבווארי, מינכן) ובו שרידי מגילות ים-המלח שולבו עם תצורות קמע וכולם גם יחד חָברו למין פיגורה מונומנטאלית, מיסטית ומופשטת (שובך? דמות?) הנוסקת לתוך שמי הלילה מעל לכוכב (”דרָךַ כוכב ביעקב”?) וסולם (סולם-יעקב?). דימוי השובך (יונים) שבכותרת הציור רמָז על מסר של ישועה שלאחר אסון המבול, קרי השואה. אין ספק, שציור ה”מגילות” הנוכחי הוא ”אחיו” של ציור ה”שובך” בצורה ובתוכן (ראו את השניים בסמיכות בספרה של מישל וישני על ארדון, ניו-יורק, 1975), הגם שלא נאתר ב”מגילות” דימוי סמי-פיגורטיבי כלשהו. שכאן, ”השמים מספרים כבוד אל”, דהיינו הרקיע הוא ספר, רוצה לומר – מגילות ”ספר-הספרים”.

אלא, שיותר מתהילה לקב”ה, גוויליו של ארדון מאירים (אורייתא-תורה-אורה) מתוך השְחור. הקרינה בקומפוזיציה רבת-הזוויות זוכרת אל-נכון את ציורי ליונל פיינינגר, מורו של ארדון ב”באוהאוס” שבדסאו, כשם שהיא סמוכה מאד לציורים מופשטים-תיאולוגיים שצייר אביגדור אריכא בפאריז מאז 1958 , מהם בעקבות ספר ”ישעיהו”. מרדכי ארדון לא חדל להרקיע לשחקים, באשר השמים הם ה”מקום” האולטימאטיבי של ציוריו. השמימיות היא שמעניקה ליצירתו את השגב ואת רוחניותה היהודית המטאפיזית, ואותה שמימיות, בערטיליותה, תומכת בהפשטה הסמלית (שלא לומר ”סוריאליסטית”) של שפתו. אך, יותר מכל, המקום השמימי הקבוע-כמעט ביצירת ארדון מעיד על פצע בלתי נרפא שנשא האמן בנפשו. כאלה, אכן, הם רקיעיו: אפלים, קרועים (שוללי סדר קוסמי), טעונים בזיכרון השואה (גם כשיאירו ב- 1959 על המעברה (”האוהל הכחול”), כוכביהם יתגלו כמגיני-דויד של הטלאי הצהוב). נשאל אפוא: מהם בדיוק הגווילים המצוירים בציור הנוכחי? קשה מאד לזהות את הכתב ביצירה זו, אך במאמץ- מה, נצליח לפענח את שתי השורות האלכסוניות שבמרכז הבד כפסוק מתוך ספר ”ישעיהו” נ”א, 1: ”שמעו אלי רדפי צדק מבקשי ה’ הביטו אל צור חצֻבתם ואל מַקֶבת בור נקַֻרתם”. ההמשך במקור התנ”כי מאיר את בחירתו של ארדון: ”כי נחם ה’ ציון נחם כל חורבותיה וישם מדברה כעדן…” (נ”א, 3). ללמדנו, שארדון ביקש לצייר ציור-נחמה, בו מתגודדים שרידי ספר ”ישעיהו” (”מגילת ישעיהו” נתגלתה בקומראן עוד ב- 1947 !) בשמי מדבר יהודה על מנת לנחם נחמה תיאולוגית וציונית כנגד המשקע האפל והטראגי של השואה, שלא הרפה מארדון מאז שנות ה- 40 ועד שנות ה- 80 של המאה הקודמת. זהו אחד מציוריו היותר חשובים של ארדון.

גדעון עפרת

הערכת מחיר: $50,000 - $80,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: מרדכי ארדון

מרדכי ארדון, שנולד תחת השם מרדכי אליעזר ברונשטיין בגליציה (באזור השייך כיום לפולין), החל לצייר בגיל מוקדם מאוד. בגיל 6 החליט מרדכי לשתוק, ורב שאליו פנו ההורים המודאגים אמר כי לילד יש עולם פנימי עשיר כך שאין סיבה לדאגה. כתחליף לדיבור הרבה מרדכי הילד לצייר, ובגיל 13 גילה את כשרונו צייר מקצועי שנשכר כדי לקשט את בית הכנסת המקומי. כבר בגיל 13 עזב ארדון את הבית (שכן אביו סירב לאפשר לו לעסוק בציור) והתפרנס משלל עבודות שונות ומשונות תוך שהוא לא מפסיק לצייר.
במקביל ניסה את כוחו במשחק, ואף זכה לשבחים, אולם הבין שקומתו הנמוכה – 1.56 בלבד – תצמצם מאוד את קריירת המשחק בעוד שאת הציורים אין אף כוח בעולם שיגביל.

בגיל 25 התקבל מרדכי אליעזר ברונשטיין אל בית הספר הנודע "באוהאוס" (שפעל בעיירה ויימאר שבגרמניה), והחלה תקופה בת 5 שנים אותה הוא תיאר לא פעם כמלהיבה ביותר בחייו. בנוסף ללימודים אצל כמה מגדולי הציירים באותה תקופה כגון יוהאנס איטן ו-ואסילי קנדינסקי, התמזל מזלו של מרדכי ובבית שבו שכר חדר קטן בעליית הגג התגורר גם הצייר המהולל פאול קלה (שבמקביל לימד בבית הספר "באוהאוס"). השניים התיידדו וארדון הושפע רבות מהצייר השוויצרי שהיה אמון בעיקר על הסגנון הסוריאליסטי.
קריירת הציור של ארדון החלה לנסוק ובמקביל הוא גם לימד בבית ספר שפתח יוהנס איטן, אולם לאחר עלייתו ארצה (בשנת 1933) הוא החל לעבוד ככוורן בקיבוץ קרית ענבים והניח בצד את כישרון הציור יוצא הדופן. יחד עם זאת כישרון עצום שכזה נועד להתממש ועד מהרה חזר מרדכי ארדון לצייר וכן ללמד ציור (ובנוסף אימץ את שם המשפחה "ארדון" על שם הדמות התנכית). בין השנים 1940-1952 אף היה מנהלה של האקדמיה לאמנות "בצלאל".

יצירתו של מרדכי ארדון הושפעה במידה ניכרת מהקושי והאכזריות שהיו מנת חלקה של המאה ה-20 ובפרט מחציתה הראשונה. ארדון היה אחד הראשונים שהשואה חלחלה אל יצירותיו, וזאת מתוך אמונה כי "ציורים חייבים לצמוח מתוך הדרמה האנושית", ואכן באופן כללי הציורים של ארדון רוויי דרמה וגדושים במשמעות נסתרת וגלויה גם יחד.

לאחר מלחמת העולם השנייה החלו ציוריו של ארדון להיות מוצגים בחללים נחשבים במיוחד ברחבי העולם. גם בארץ זכה הצייר להערכה רבה, ששיאה בכך שהוא נבחר לקבל את פרס ישראל בציור. יחד עם זאת במקביל חווה מרדכי ארדון גם תסכול עצום בשל ביקורת בלתי פוסקת שהוטחה בו, כמורה וכצייר. בפרט התעמת ארדון עם חברי האסכולה התל אביבית דוגמת רפי לביא (שלמד אצל אביבה אורי) וכן סטימצקי וזריצקי, וספג עלבונות בשל "סגנון גלותי" (בימים שבהם כור ההיתוך ניסה להעלים כל סממן שעומד בסתירה למוטיב הצבר השזוף והחסון וכן שאף להדחיק את השואה(.

ארדון החל בשנת 1965 לחלק את חייו בין פריז לירושלים, כשהוא שוהה כמה חודשים בכל אחת מהן, מעולם לא עזב את הארץ. חלוקה זו של זמנו נמשכה עד 1989, שאז לקה בשיתוק. בשלושת השנים האחרונות לחייו לא יכול היה לנסוע עוד לפריז, והוא נשאר בביתו בירושלים.

בשנת 2014 נמכרה יצירתו "התעוררות" בסכום של 821,000$, שיא מחיר לאמן ישראלי במכירה פומבית, וציורים אחרים שלו מוצגים במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, בארמון האמנויות בבריסל, בטייט בלונדון ובמוסדות אמנות מובילים אחרים.