מכירה: 162 תאריך המכירה: 25.06.2016 Item: 64

מאיר פיצ’חדזה

אופניים, מזוודות וספרים,

שמן על בד,

75X100 ס”מ,

חתום. חתום מאחור.

הציור שייך לסדרת ציורי המזוודות והספרים, שפיצ’חדזה צייר בין 2002-1997 , חלקם לרקע נוף, חלקם מלווה בנר דולק, כיכר לחם, לימון, פרחים ועוד. עתה גם הופיעו ציורי ”האיש עם המזוודה”, שלא היה כי אם מאיר פיצ’חדזה הוא עצמו בתפקיד המהגר או הפליט, מעין גרסה לשורת שירו של מחמוד דרוויש, ”מולדתי היא מזוודה”. את המזוודות הישנות שלף הצייר מהבוידעם לאחר שאסף אותן ברחובות העיר, הד למזוודות שמשפחתו נשאה עמה בבואה ארצה מגרוזיה. המזוודה לעולם סגורה וחתומת סוד. היא עשויה לשמש ”שולחן” לסעודת עניים של לחם וירקות, כשהיא אפופת חשיכה ושום איש אינו מסב לסעודה. וכשהיא משתדכת לספרים, לקערת לימונים, או לעציץ פרחים היא מצהירה על טבע דומם ועל מוות בלב השחור הסובב. אכן, אם המזוודה היא מטפורה לאמן הנעדר, הרי שהיא מעיו ארון-המתים שלו. וגם אם היא קורנת אור מתוך עצמה ואל עצמה בלבד, בדומה לשאר המושאים בציור, בל נתפתה לייחס לה אנרגיות של נחמה באין האופף. והספרים? כאילו אישר האמן את אמירתו של אדמונד ז’אבס ב”ספר השאלות” שלו, שמקומו של היהודי הוא הספר: שהטריטוריה של היהודי היא מרחב הנדודים בין זיכרונות ופרשנויות. הספר, כך נדמה, בא לענות את תשובת הפשר והכיוון לדיוקנאותיו העצמיים של הפליט המהורהר ונטול הדרך, היושב לרקע שדה פתוח, או צועד עם מטענו אל אפלת היער וממנה. הספר הפתוח מבטיח לכאורה תשובה. הוא חוזר מונח על כיסא, מונח על שולחן, מונח על ספרים אחרים או על מזוודה. לעתים, הוא בראש ”מגדל” ספרים אדומים ועל דפיו הפתוחים מונח לימון. כאילו ביטא חומץ הלימון את ההחמצה הגדולה: שדפי הספר הלבנים נעדרים כל מסר, חרף עוביו של הספר. עתה, בציור הנוכחי, זיווג פיצ’חדזה את המזוודות והספרים ביחד עם אופניים. דומה, שדימוי התנועה המגולם באופניים ממשיך לשאת עמו את רעיון הנדודים של הפליט הנצחי, גם אם נדודים אלה התגלגלו לנסיעה ברחובות תל אביב צפונה מדירת האמן שבשכונת פלורנטין.

גדעון עפרת

הערכת מחיר: $10,000 - $15,000

נמכר ב: 13000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: מאיר פיצ'חדזה

מאיר פיצ'חדזה נולד בגיאורגיה ועלה ארצה עם משפחתו בגיל 17, לאחר שכבר למד ציור במשך מספר שנים בעקבות אחותו הגדולה מקוואלה, ולמרות התנגדות נחרצת של אביו. לאחר מות אחותו מקוואלה ב-1979, מאיר החליט להתנתק מהעבר ולשנות סגנון – ולשם כך פנה ב-1982 ללימודים ב"קלישר". כצייר מוערך הוא אמנם התקבל הישר לשנה השנייה, אולם במקביל סבל מחוסר ביטחון בשל חוסר שליטתו בעברית, גמגום שאפיין את דיבורו עד גיל 26, המבטא הגיאורגי הכבד ותחושת הזרות המלווה רבים מהמהגרים גם שנים רבות לאחר המעבר. הציור היווה עבור מאיר פיצ'חדזה דרך מופלאה להתגבר על כל אלה, והוא השקיע בכך את כל כולו ונחשב לאמן טוטאלי. פיצ'חדזה נחשב לאחד הציירים היותר אמיצים והלא שגרתיים, ולא נתן לקונבנציות אמנותיות לכבול אותו. כך למשל אחד מסמלי ההיכר של פיצ'חדזה היה הבחירה שלו להתחיל לצייר על בד שכולו נצבע בשחור ולא על הלבן המקובל. ההסבר שלו היה שהוא "בא לשחור עם פנס ומאיר אותו" – ואכן יצירתו התאפיינה במתח מתמיד בין אפלה קיומית להבלחי אור. הרוח החופשיה שאפיינה את מאיר פיצ'חדזה גם הובילה אותו ליצור במנעד רחב של סגנונות ולעסוק בנושאים רבים: בגיאורגיה הוא צייר איכרים ויצר ריקועי נחושת מסורתיים (שכן בכך התמקדו לימודיו); בתחילת דרכו בישראל היו ציוריו סוריאליסטיים מאוד; בהמשך הצטרפו גם ציורי נופים רומנטיים להפליא, על גבול הקיטש (תואר שלא הרתיע את פיצ'חדזה, שהבחין בין מספר סוגי קיטש ובכל מקרה ראה בהם נדבך לגיטימי בעולם האמנות); דיוקנאות קלאסיים; יצירות בהן משולבים ציורי ילדים; ציורים בסגנון הריאליזם הפיגורטיבי; ציורים שבוחנים את דמותו של היהודי הנודד; ועוד. עוד אפיינה את ציוריו של מאיר פיצ'חדזה הנטייה לשזור מוטיבים שונים זה בזה ובעיקר השאיפה המתמדת להתחמק ממלכודות של הגדרות ברורות.