ענן אבק, 2008 ,
צמר פלדה על נייר מוצמד לעץ,
100X80 ס”מ.
פנורמה של אמנות ישראלית עכשווית, 2012 , קטלוגת עמוד 126-128 .
איסוף אבק באמנות ישראלית עכשווית, תמר פרידמן, דצמבר 2013.
גל וינשטיין מייצג בימים אלה את ישראל בביאנלה בוונציה:
את הרעיון של שליטה בזמן ואת יצירת האשליה של אפקט שיני הזמן מיטיב וינשטיין לבטא באמצעות החומרים שהוא עובד איתם. כאמור, בעשור האחרון מרבה וינשטיין להשתמש בצמר פלדה כחומר המדמה ”רישום” ובצמרים צבעוניים אחרים לצרכי עבודות המדמות ”ציור”. ואכן, סוגים שונים של צמר מתכתי, לבד פרום, אקרילן המשתמש כחומר למילוי כריות ועובש אמיתי – הם החומרים שנרקם מהם פרויקט זה. הבחירה בצמר פלדה – חומר תעשייתי קשה ומחוספס המוסתר בדרך כלל עם חומרי הניקוי מתחת לכיור המטבח – הפך לתו היכר של עבודותיו. עם השנים פיתח וינשטיין שליטה מירבית ומיומנות טכנית גבוהה המאפשרת לו לאלף את החומר הברזלי כאמצעי ציורי, ככלי רישומי אשלייתי, המייצר אפקט של פלומה, בין דו-ממד לתלת-ממד. פרימת פקעת הצמר ופעולת ההדבקה העמלנית והאיטית של השבבים נעשית על גבי מצע דביק (נייר או עץ), ובלשון האמן זוהי ”פעולה הפוכה להסרת שערות מהגוף בעזרת שעווה (…) נוכחות צמר הפלדה על המצע מעלה תחושה כאילו הדימוי צומח במהלך הזמן (…) באופן אורגני מהמשטח שעליו הוא מודבק, כמו זיפים או עשב”. ככלל, עקרונות הבחירה של וינשטיין בחומרים והתאמתם לנושאים השונים שהוא עוסק בהם מיטיבים לשקף את אחת הפרדיגמות המודרניסטיות המובהקות בדבר ”רגישות החומר” ו”האמת של החומר”. קווים משותפים לסוג החומרים המככבים בעבודותיו: חומרים נטולי הילה, מוכרים ויומיומיים, שמזוהים עם העולם הממשי ושמהותם שימושית, כמו למשל: צמר גפן, שטיחים סינתטיים, צמר פלדה, לבד, צינורות ביוב, רעפים, לוחות צמר הפלדה מאפשר לוינשטיין להעלות אסוציאציות של אבק, צילום גרעיני, רישום מהיר, ובמקרה זה אפילו צמיחה של עובש, כלומר ייצוגים של פעולה ספונטנית או אורגנית, כאשר בפועל אפקט זו נוצר בתהליך עמלני, מלאכותי ורב-מאמץ. צמר הפלדה מאפשר לו גם להשיג אפקט של טשטוש פרגמנטלי או ”ציור לא מגולח”… גם במפלס זה בולט, לפיכך, עיסוקו המתמשך של וינשטיין בניסיון ללכוד את הרגע ולהקפיא את הזמן. למעשה, זה מימוש פיסולי, פיזי וחומרי של תופעה פיזיקלית (תמרות אש ועשן) המאופיינת בתנועה מהירה ובהשתנות מתמדת, תוך עצירתה בזמן, בהרף עין שאחרי. בדומה לעבודות קודמות, שבהן מימש בחומר והעניק צורה לדימויים הנחווים כחסרי צורה (אש, ענני אבק, סופות), גם כאן המרת מהירות האירוע באיטיות יצירתו מנסה למתוח את חוויית הזמן – להמיר הרף עין לימים ולחודשים רבים. בנוסף, השימוש בחומרים כה סתמיים, חסר כל ייחוד אקספרסיבי… אל על, כמו גם הפרויקט כולו, נקשר לעיסוקו המתמשך של וינשטיין בייצוגים של אסונות, בין אם אלה מעשה ידי אדם ובין אם אלה אסונות טבע – תופעות דרמטיות וכאוטיות שהתרחשותם בזמן מהירה יחסית. העובש הפוסט אפוקליפטי, תמרות האש והעשן שלאחר השיגור, מצטרפים לשורה ארוכה של תופעות טבע וקטסטרופות שטופלו על ידו בעבר: גלי צונאמי, פיצוצים, שריפות, סופות ורעידות אדמה. בכל אלה בולטות אסטרטגיית הריחוק של וינשטיין, המשקפת אירוניה עצמית לנוכח עצם הפעולה האמנותית שמבקשת לביית את הטבע ולהנדס אותו, ובתוך כך לשדר אובייקטיביות או אדישות לכאורה ביחס לנושא הטעון כל כך. אסטרטגיה זו באה לידי ביטוי בשני אופנים: או באמצעות בחירה בייצוגים סכמטיים-מדעיים של אסונות (דיאגרמות, גרפים, חתכים), או באמצעות טיפול אובססיסי-עמלני….
תמי כץ פרימן, גל וינשטיין; שמש בגבעון דום, הביתן הישראלי הביאנלה לאמנות בוונציה 2017 . |
