ללא כותרת,
פחם על נייר, 43X55 ס”מ,
חתום.
מקור: אוסף גבי ועמי בראון.
ספרות ותערוכה: מבחר אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון, משכן לאמנות עין-חרוד, אוקטובר 2009 – ינואר 2010 , עמ’ 121 (מצולם).
תערוכה: ”דם הכלנית וכתם הכרכום” ”פריחה באמנות ארץ ישראל”, מוזיאון ישראל, ירושלים, תמי מנור-פרידמן, ספטמבר 2003 – פברואר 2004.
מעטים האמנים הישראלים שעוד בימי חייהם, נחרטו כמיתוס בזיכרון הקולקטיבי. אביבה אורי הייתה אחת מאלו. המיתוס שאופף את אורי, אחת האמניות החשובות והמשפיעות בסיפורו של עולם האמנות הישראלי, היה כה סוחף עד כדי טשטוש אמיתות בפועל. המיתולוגיה מיסכה את הממד ההיסטורי,
והסיטה את הממד הביוגרפי. ”מיתוס הוא סוג של דיבור שנבחר ע”י ההיסטוריה; הוא אינו יכול להתפתח מ”טבע” הדברים” כתב רולאן בארת. בסיפורו של עולם האמנות הישראלי, אביבה אורי אומצה כניצן שהניץ בבת אחת. מבקרי עולם האמנות הישראלי אהבו לזהות צמיחה ”טבעית” כמשהו שגילם מהפכה דואלית, מודרנית ולאומית באחת. אורי התאימה למיתוס ה”עשתה זו בעצמה” (self generated); כמו אתנה שהפציעה מראשו של זאוס, חבושה קסדה ועוטה שריון קשקשים. לאחר שהוענק לאורי פרס דיזינגוף הנחשב (1956 ?)* ולאחר תערוכת היחיד שלה במוזיאון ת”א (1957), אורי תוארה כמי שבמשיכת מכחול אחת הפכה לאמנית צעירה בפריחה מלאה.
המיתוס של אביבה אורי, שנולד במדינה הזאת, נבנה סביב שני עמודי תווך מרכזיים – יוזמה והכרה. הראשון מבין שני העמודים הללו, הוא השלב היישומי, שנעשה בשיתוף עם המנטור, המאסטר והבעל – דוד הנדלר. עמוד התווך השני מכיל את הפריצה הנפלאה אל עולם האמנות. זהו טבעו של מיתוס להיות
מוזן מעצמו ולדחות כל השוואה או קריאה קונוטטיבית. בסיפורה של אורי אין אם או אב, הקשר ממסדי או שותפים בסלילת הדרך. לפיכך, לדוגמא, המיתוס השיל מעליו דמות מפתח בסיפור עלייתה לגדולה, את מנהלו של מוזיאון ת”א דאז, אויגן קולב. *בניגוד לדעה הרווחת כי אביבה אורי זכתה בפרס דיזינגוף לאמנות בשנת 1956 , למעשה בדיקה יסודית יותר מעלה כי אורי זכתה בפרס בשנת 1952 .
גליה בר אור, אביבה אורי – הקו, הוצאת מוזיאון עין חרוד, 2005 , עמ’ 202 (תורגם מאנגלית). |
