נחום גוטמן

מנגנים על המרפסת ביפו,
שנות ה- 20 ,
שמן על בד, 54X65 ס”מ,
חתום.

מקוריות הציור אושרה ע”י פרופ’ חמי גוטמן, בנו של האמן.

* רוכש העבודה יתבקש ע״י מוזיאון גוטמן להשאיל את העבודה לתערוכה באפריל 2018 .

גילוי הציור הבלתי מוכר ומשובב-הלב הזה של נחום גוטמן נושא אותנו אל מרפסת יפואית, המשקיפה אל הים, ואל חבורה של חמישה ערבים צעירים, נאים למראה ולבושים בהידור, המסבים בסמוך לפינג’ן וכוסות קפה, תופינים(?) ואבטיח, ומאזינים לשניים מחבריהם המנגנים בחליל ובעוּד. ערבים סטריאוטיפיים, מדומיינים: לכולם אותו פרצוף, כולם משופמים, כולם חובשים תרבושים אדומים. למראה הציור הזה, קשה שלא להיזכר באקוורל נשכח של גוטמן מאותה עת ממש, בו נראים שלושה ערבים צעירים, אף הם סטריאוטיפיים, חבושי תרבושים אדומים ואוחזים ידיים, כאשר לראשון מימין מוט בידו. מה שעלול להיראות תחילה לצופה בוגר-אינתיפדות כשלישייה הערוכה לפרוע ביהודים, מסתבר כ… שלישייה המחוללת את מחול
הדֶבְּקה. אם כן, באקוורל כבציור השמן – חגיגה ערבית. עובדה משמעותית: רוב ציורי הערבים, שצוירו בארץ-ישראל בשנות ה- 20 , ייצגו ערבים ידידותיים ”עושים חיים” – מבלים בנעימים ברגעי פנאי ו/או בחגיגות: ראובן רובין ופנחס ליטבינובסקי ציירו ערבים יושבים בבתי קפה; או סתם מעשנים נרגילות; או משתעשעים במין לונה-פארק מאולתר בכרם זיתים; וכו’. ומה בדבר ציור הפיקניק הערבי (כולל נגינה) שצייר משה קסטל? או הערבים הצעירים (כן, תרבוש אדום ולבוש הדור) הצדים ציפורים בציורי נחום גוטמן? והערבי הצעיר (כן, תרבוש אדום ולבוש הדור) הרוכב על סוס לבן בציור נוסף של גוטמן? והערביות הנוסעות בכרכרה לפרדס, שגם אותן שב גוטמן וצייר? אכן, גם כשגוטמן צייר את הפלאח והפלאחית נחים בשדה, הוא הלבישם בגדי חג. ובאופן ברור ומוצהר, ערביותיו חגגו (את טקסט החתונה הקרב ובא) בציור ”יום חג בפרדסי יפו”. הוא שאמרנו: הערבים מאושרים בציור הארצישראלי. הציור הנוכחי הוא ”קרוב משפחה” של הציור הגוטמני הידוע מ- 1926 , ”נשים על המרפסת”: המרפסת הזו ובה שש הערביות והילדה שאיתן דומה מאד לזו הנשקפת ברקע המרפסת של חמישה הבחורים החוגגים בציורנו הנוכחי. האם אנחנו נמצאים במלון ”בלה ויסטה” על שפת ים יפו? ייתכן מאד, לפי צילומי המלון מאותה עת. מה גם שגוטמן שב ומיקם את ערביו (הפרש על הסוס, הנוסעות בכרכרה) בחזית מלון זה. הוסיפו את תקרובת הקפה והאבטיח המונחת על שולחן עגול זהה בשני הציורים ותודו, שפגישת הנשים (על שרפרף-קש נמוך ומושב מרופד באדום – החוזרים בדיוק בשני הציורים) היא הצד הנקבי של ציורנו הנוכחי. בעצם, נכון יהיה לתלות בתערוכה מוזיאלית את שני הציורים, זה לצד זה, כאישור נוסף למתח הגברי-נשי שבציורי גוטמן מאותו עשור, השלָמה ליפו ערבית יצרית, ארוטית, ולא רק בתוך סוד פרדסיה. ב- 1926 , נזכיר לעצמנו, כבר ידעה הארץ את נפילת טרומפלדור וחבריו, את רצח ברנר וחבריו ואת ההתנקשויות הדו-צדדיות בתל אביב. אך, נחום גוטמן, בדומה לשאר האמנים הארצישראליים דאז, מיאנו לראות בערבים אויבים, ואף להפך – ייפו ושגבו אותם בציוריהם. כך עד לפרעות תרפ”ט. עד לאותו אסון בחברון ובערים נוספות – החגיגה הערבית לא חדלה בציור המקומי בכלל ובציורי גוטמן בפרט. הציור הזה הוא תגלית מרגשת.
גדעון עפרת

הערכת מחיר: $100,000 - $150,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: נחום גוטמן

נחום גוטמן הוא צייר, מאייר וסופר ילדים מהחשובים בתולדות ארץ ישראל, חתן פרס ישראל לספרות ילדים. גוטמן נולד בשנת 1898 בסרביה ובגיל 7 עלה עם משפחתו לישראל, ובילה את שנות ילדותו ביפו ונוה-צדק שהשפיעו מאוד על עבודותו. בהיותו בן 15, החל ללמוד אמנות בבית הספר, בצלאל, בירושלים אבל פאן. לאחר מלחמת העולם הראשונה, נסע ללמוד באירופה וגר בין השאר בוינה, פריז, רומא וברלין.

בשנת 1926 עלה שוב ארצה והתיישב בתל אביב, ונמנה בין חלוציה של הסגנון הארץ-ישראלי ביחד עם ראובן רובין, ציונה תג'ר וישראל פלדי. רוב האמנים בשנות ה- 20 נטו לתאר את חיי אידילייה בין היהודים לערבים: יושבים בבתי קפה, רוכבים בין הכרמים, ונחים בפיקניק. גוטמן אשר גדל ביפו, הרבה לתאר את הפרדסים של נוה צדק. הפרדסים באותה התקופה היו לרוב שייכים לערבים והפרדסים סימלו את המזרחיות שהיוו אצל גוטמן מסתורין ומשיכה. המשיכה של גוטמן למזרח התבטאה ברמזים לעוצמה, יצריות ומיניות בציוריו משנות ה- 20. גדעון עפרת תיאר: "ב- 1926 כבר ידעה הארץ את נפילת טרומפלדור וחבריו, ואת רצח ברנר וחבריו ואת ההתנקשויות הדו-צדדיות בתל אביב. אך נחום גוטמן, בדומה לשאר האמנים הארציישראליים דאז, מיאנו לראות בערבים אויבים ואף להיפך – ייפו ושגבו אותם בציוריהם. כך עד לפרעות תרפ"ט. עד לאותו אסון בחברון ובערים נוספות – החגיגה הערבית לא חדלה בציור המקומי בכלל ובציורי גוטמן בפרט".

בשנות ה- 30, גוטמן ושאר האמנים המקומיים הרבו בגיחות לפאריס והגיעו למיצוי של הסגנון הנאיבי- אוריינטליסטי. הצבעים הפכו כהים יותר והנוף הישראלי הפך לנוף בעל אפרוריות צרפתית וצבעים כהים יותר בהשפעת מאטיס וסזאן. בשנות ה- 50 הרבה גוטמן לתאר סצנות בטיילת בטבריה, על דייגיה ואנשיה, הנוף נעשה כחול ומוטיב האוניות חזר בציוריו. גם בשנים מאוחרות יותר חזר גוטמן להתרפק על הימים היפים והאבודים של יפו, נווה צדק ותל אביב. יפו חזרה להיות הרמונית וידידותית: פרשים וכרכרות ברחוב, מוכרי אבטיחים חביבים וצבעים עליזים מתארים את האגדה הנוסטלגית.
גוטמן כתב ואייר עשרות ספרים, זכה בפרס דיזינגוף לציור בשנת 1938, יקיר תל אביב (1976), ופרס ישראל לספרות ילדים ב- 1978. בשנות ה- 50 ציוריו הוצגו במוזיאונים החשובים בעולם ובמקביל יצר גוטמן מס' ציורי קיר ופסיפסים שמעטרים את העיר תל אביב. גוטמן אשר נפטר בגיל 82 הוא אחד מהאמנים הישראליים החשובים והאהובים ביותר.

בין 1920 ו 1926- למד גוטמן אמנות בוינה, ברלין ופריז. במהלך תקופה זו החל לאייר ספרים, תחום מרכזי באמנותו הרב תחומית של גוטמן לאורך חייו. בין היתר, אייר את ספריו של אביו, בן ציון, חיים נחמן ביאליק ואת ספרי הילדים שכתב בעצמו. כששב גוטמן לארץ השתלב בקבוצת ”אמני ארץ ישראל” לצד אמנים אחרים כגון ראובן רובין וציונה תג’ר. אמני קבוצה זו עסקו בתיעוד הארץ, נופיה ותושביה תוך שימת דגש על צבעים עזים והאור הבוהק של הארץ. בספרו ”נחום גוטמן” כותב אהוד בן עזר שגוטמן העיד על עצמו כי נכנס לאווירה של חבריו מימי בצלאל והחל לתעד את האור ואת האפקטים המנוגדים שמצא בהווי המזרחי.

לתל אביב מקום מיוחד בציוריו של גוטמן והיא נושאת מטען רגשי-אישי עבורו. היותו עד להתפתחותה והתפתחותו האישית במקביל לה. זיהויו המובהק של גוטמן עם העיר תל אביב קשור קשר הדוק לאופן בו הוא עקב ותיעד אותה בציור ובכתיבה, שלב אחרי שלב, מדיונות החול הצהובות עד להתגבשותה לעיר ממשית ותוססת. בציוריו ניסה גוטמן להנציח את האווירה הים תיכונית ולתפוס את מושג האור. הקומפוזיציות הפשוטות יחסית רוויות ניגודים צבעוניים חריפים אך הרמוניים. לדמות האנושית תפקיד חשוב בציוריו. האווירה אותה קלט גוטמן מועברת הלאה בציוריו במעטפת רומנטית ורכה מחד אך דינמית, אופטימית ומלאת חיים מאידך.