מכירה: 168 תאריך המכירה: 20.01.2018 Item: 73

מרדכי ארדון

נוף אדום, 1968 ,
שמן על בד, 46X38 ס”מ,
חתום.

מקור: גלריה בינט.
מקור: אוסף פירון.

ספרות: מרדכי ארדון, מישל וישני, ניו יורק, 1973 , עמ’ 232 (מצולם).
ספרות ותערוכה: מרדכי ארדון, ”בזכרונות” גלריה מרלבורו, לונדון, 1995 , עמ’ 37, מס׳ 16 (מצולם).

ב- 1963 , בקטלוג לתערוכה הנודדת של מרדכי ארדון בין מוזיאוני ישראל, כתב פריץ שיף: ”כדרך רבי-האמנים מימים עברו, אף הוא פותך (מערבב) בעצמו את צבעיו, (…) אזי מתחילה פעולת ציור התמונה. לעתים הוא מכסה את הבד באמפרימיטור (??), ולעתים מצייר הוא את הרקע בלובן-גיר (…). הוא עובד במארופית )שפכטל?(, במכחולים מעשי-ידיו, לפרקים גם באצבעות ובכף היד…” מרוב שעסקנו ב”מה” של ציורי ארדון, בפירוש סמליו, התעלמנו מה”איך”, מאופני הציור שלו. אך, אחת המורשות החשובות שהנחיל ארדון לתלמידיו הרבים הייתה תרבות הנחת הצבע. לרשות ארדון, בוגר ה”באוהאוס” ותלמידו של מקס דורנר ב- 1926 (ממנו למד את תורת הצבע), עמדו מספר מכשירים, לצד המכחולים והמברשות: ”מסרק”, שבאמצעותו סרק את הצבע וטבע בו מרקמים; מרית )שפכטל(, שבאמצעותה לחץ-מרח משטחי צבע זוויתיים; ועוד. כל אלה שימשו את ארדון בחיפושיו אחר האור הפנימי הגנוז בצבע. עדיין ב- 1963 , בראיון עם קרל כץ ב”אריאל”, גילה הצייר: ”… (הצבעים) של רבי-האמנים מהעבר היו עמוקים. הם רצו שהאור יהיה בתוך הציור ולא מעליו. (…) עד היום, כשאני באירופה אני הולך למוזיאון, ואין זה חשוב אם אני מתבונן ברמברנדט או בטיציאן, אני שואל את עצמי: ’כיצד שתול פה האור?’ כיצד הוא אור-יקרות? (…). ולכן הכרחי לדעת כיצד לטפל בשאלת הכנת הצבעים, וכיצד להפוך אותם למסתוריים. (…) אתה חייב ללמוד כיצד לחשוף את סודם.” אלא, שלא פחות מ”אור גנוז” בתוך הצבע, אמצעיו הטכניים של ארדון שרתו עיצובם של ארץ ושמים סעורים, קרועים, שסועים. וכך, כבר במחצית השנייה של שנות ה- 30 , בנופים של הרי יהודה שארדון צייר, התגלתה אדמה רוגשת-קודחת- ”דיוניסית”, שאודותיה הצהיר ארדון ב- 1949 : ”לאן תפנה אמנותנו? (…) אני לכשעצמי עונה: לצד היסוד הדיוניסי! (…) האדמה, האדמה של מטה, צהובה היא, שחורה או אדומה, חרושה ומתולמת, נקובה וסדוקה…” (”קמה”, מס’ 1). מאוחר יותר, עם הצטברות משקעי השואה בציורי ארדון, היו אלה השמים הליליים הכאוטיים שלא עוד משו מיצירתו, ואשר מכשירי הציור שלו שבו ובראו אותם מציור לציור כמארג של טלאים. כך נולדו ציורי הנוף הבדיוניים של ארדון, דוגמת הציור הנוכחי, שאינו כי אם מפגש של אדמה צהובה-רוגשת (בלחיצות רב-כיווניות של השפכטל) ושמים אדומים-מבעבעים (במשיכות ה”מסרק”). הנוף הזה, בו מרחפים חלקיקי אדמה בשמים, יותר משמייצג נוף טבע, מייצג נוף עולם שהשתבש בקטסטרופה, ויותר מכל – מייצג נפש שאינה נחלצת מצער ואימה בעקבות טרגדיה שתורגמה מהיסטוריה לגיאוגרפיה.
גדעון עפרת

הערכת מחיר: $35,000 - $50,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: מרדכי ארדון

מרדכי ארדון, שנולד תחת השם מרדכי אליעזר ברונשטיין בגליציה (באזור השייך כיום לפולין), החל לצייר בגיל מוקדם מאוד. בגיל 6 החליט מרדכי לשתוק, ורב שאליו פנו ההורים המודאגים אמר כי לילד יש עולם פנימי עשיר כך שאין סיבה לדאגה. כתחליף לדיבור הרבה מרדכי הילד לצייר, ובגיל 13 גילה את כשרונו צייר מקצועי שנשכר כדי לקשט את בית הכנסת המקומי. כבר בגיל 13 עזב ארדון את הבית (שכן אביו סירב לאפשר לו לעסוק בציור) והתפרנס משלל עבודות שונות ומשונות תוך שהוא לא מפסיק לצייר.
במקביל ניסה את כוחו במשחק, ואף זכה לשבחים, אולם הבין שקומתו הנמוכה – 1.56 בלבד – תצמצם מאוד את קריירת המשחק בעוד שאת הציורים אין אף כוח בעולם שיגביל.

בגיל 25 התקבל מרדכי אליעזר ברונשטיין אל בית הספר הנודע "באוהאוס" (שפעל בעיירה ויימאר שבגרמניה), והחלה תקופה בת 5 שנים אותה הוא תיאר לא פעם כמלהיבה ביותר בחייו. בנוסף ללימודים אצל כמה מגדולי הציירים באותה תקופה כגון יוהאנס איטן ו-ואסילי קנדינסקי, התמזל מזלו של מרדכי ובבית שבו שכר חדר קטן בעליית הגג התגורר גם הצייר המהולל פאול קלה (שבמקביל לימד בבית הספר "באוהאוס"). השניים התיידדו וארדון הושפע רבות מהצייר השוויצרי שהיה אמון בעיקר על הסגנון הסוריאליסטי.
קריירת הציור של ארדון החלה לנסוק ובמקביל הוא גם לימד בבית ספר שפתח יוהנס איטן, אולם לאחר עלייתו ארצה (בשנת 1933) הוא החל לעבוד ככוורן בקיבוץ קרית ענבים והניח בצד את כישרון הציור יוצא הדופן. יחד עם זאת כישרון עצום שכזה נועד להתממש ועד מהרה חזר מרדכי ארדון לצייר וכן ללמד ציור (ובנוסף אימץ את שם המשפחה "ארדון" על שם הדמות התנכית). בין השנים 1940-1952 אף היה מנהלה של האקדמיה לאמנות "בצלאל".

יצירתו של מרדכי ארדון הושפעה במידה ניכרת מהקושי והאכזריות שהיו מנת חלקה של המאה ה-20 ובפרט מחציתה הראשונה. ארדון היה אחד הראשונים שהשואה חלחלה אל יצירותיו, וזאת מתוך אמונה כי "ציורים חייבים לצמוח מתוך הדרמה האנושית", ואכן באופן כללי הציורים של ארדון רוויי דרמה וגדושים במשמעות נסתרת וגלויה גם יחד.

לאחר מלחמת העולם השנייה החלו ציוריו של ארדון להיות מוצגים בחללים נחשבים במיוחד ברחבי העולם. גם בארץ זכה הצייר להערכה רבה, ששיאה בכך שהוא נבחר לקבל את פרס ישראל בציור. יחד עם זאת במקביל חווה מרדכי ארדון גם תסכול עצום בשל ביקורת בלתי פוסקת שהוטחה בו, כמורה וכצייר. בפרט התעמת ארדון עם חברי האסכולה התל אביבית דוגמת רפי לביא (שלמד אצל אביבה אורי) וכן סטימצקי וזריצקי, וספג עלבונות בשל "סגנון גלותי" (בימים שבהם כור ההיתוך ניסה להעלים כל סממן שעומד בסתירה למוטיב הצבר השזוף והחסון וכן שאף להדחיק את השואה(.

ארדון החל בשנת 1965 לחלק את חייו בין פריז לירושלים, כשהוא שוהה כמה חודשים בכל אחת מהן, מעולם לא עזב את הארץ. חלוקה זו של זמנו נמשכה עד 1989, שאז לקה בשיתוק. בשלושת השנים האחרונות לחייו לא יכול היה לנסוע עוד לפריז, והוא נשאר בביתו בירושלים.

בשנת 2014 נמכרה יצירתו "התעוררות" בסכום של 821,000$, שיא מחיר לאמן ישראלי במכירה פומבית, וציורים אחרים שלו מוצגים במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, בארמון האמנויות בבריסל, בטייט בלונדון ובמוסדות אמנות מובילים אחרים.