מכירה: 168 תאריך המכירה: 20.01.2018 Item: 86

יוסל ברגנר

,1967 ,Performance
שמן על עץ, 19X24 ס”מ,
חתום ומתוארך.
חתום ומתואר מאחור.

יוסל ברגנר לא אהב את זיהויו עם סוריאליזם במהלך שנות ה- 60 ואילך. סיפר ניסים אלוני: ”סטודנטית שהתכוונה לכתוב עליו עבודת-מחקר, צלצלה לביתו ושאלה אותו בטלפון: ’אתה סוריאליסט?’, הוא השיב: ’לא’. כך תם הניסיון בסוריאליזם.” (”יוסל ברגנר”, כתר, ירושלים, 1981 , עמ’ 78 ) אלא, שאותו ניסים אלוני טען, קודם לכן, שבין השנים 1967-1962 ברגנר ”פנה לעסוק בניסיונות בסוריאליזם, כשמוקדי ההשראה שלו הם רֶנה מאגריט ופול דֶלבו.” (שם, עמ’ 77 ) ואכן, באותן שנים, ציוריו של ברגנר את הדמויות הפיוטיות הפרונטאליות בעלות העיניים הגדולות והנוגות, ציורי הפרפרים, הדגים, הרהיטים וכלי הבית וכו’ – תוארו על ידי מבקרי אמנות ואוצרים כ”סוריאליסטיים”. המרחק בין ציור פיוטי, ציור המושתת על דימויי דמיון, לבין ”סוריאליזם” – טושטש כמעט כליל. לא במעט, תרם לזאת חיים גמזו, מנהל מוזיאון תל אביב ואוצרו הראשי, שאצר ב- 1967 את תערוכת הסוריאליזם הישראלי תחת השם – ”דימוי ודמיון”, ובה כלל את ברגנר עם לא פחות משש-עשרה עבודות. ”האם תנועה רב-גונית כמו הסוריאליזם (…) פסחה על אמני ישראל?”, שאל גמזו בקטלוג התערוכה וענה: ”מסתבר כי אחדים מקרב ציירי ישראל הושפעו כלשהו – ישירות או בעקיפין – מהלך הרוחות של תנועה בינלאומית זו. (…) קראנו לתערוכה ישראלית מגוונת זו בשם ’דימוי ודמיון’, כינוי הרבה יותר פתוח אל מרחבי ההמחשה האמנותית מן ה’סוריאליזם’…”. כך, גם ציוריו של שמואל ב”ק משנות ה- 60 ואילך הובנו בישראל במונחים סוריאליסטיים, למגינת לבו של הצייר, שביקש לצייר ציורים פיגורטיביים סמליים על השואה, על משבר המודרנה המערבית וכו’. דבר לא עזר לב”ק, כשם שדבר לא עזר לברגנר. הסוריאליזם, אנחנו זוכרים, הוגדר על ידי מנהיג התנועה, אנדרה ברטון, כ”פריקה אוטומאטית של תת-ההכרה”. יוסל ברגנר לא פרק בציוריו שום פריקה אוטומאטית של תת-הכרתו. הוא לא יישם תכנים פרוידיאניים של יצר-מין ויצר-מוות, בה במידה שלא בא – דוגמת דאלי, מאגריט וכו’ – לכשף את הצופה בציורי חרדה וביזאריות של עולם נמס ו/או אבסורדי. כי יוסל ברגנר צייר תמונות פיוטיות אלגוריות, משמע – דימויים שמקורם בהכרתו המודעת, ובהם ביטא השקפת עולם על המצב האנושי ואפילו על הגורל היהודי-ציוני. לא, יוסל ברגנר מעולם לא היה סוריאליסט: דמויותיו וחפציו ביקשו לבטא את מצבו הקיומי של האדם כיצור של געגועים וייחול ל”מלכות” ואושר. בתור שכזה, האדם של ברגנר מכמיר לב ונלעג בה בעת, שעה שהצייר מותיר אותו בערגתו הפאתטית וחסרת הסיכוי. אלא, שתווית הסוריאליזם הודבקה לברגנר, בעל כורחו (ואולי גם, נכון, מחמת הזיקה הסגנונית החלקית למאגריט), ודי היה בתווית זו על מנת שהצייר יוקע בזירת האוונגרד המקומית שראתה ב”סוריאליזם” מילת גנאי. אך, התגודדות של מיכלי פח סביב הדס-בשמים בישימון ולרקע שמים סוערים – אינה ציור סוריאליסטי, כי אם משל חזותי על נדודי פליטים, על גלות, גירוש, אובדן בית והיקלעות לדרך של אימה והיעדר אופק. וציור של ילד-ליצן עצוב, הניצב בשדה אינסופי כשהוא מאמץ לחזהו חצי תפוח – אינו אלא דימוי של הוויה אנושית טראגי-קומית בסימן בדידות, אבדון וכמיהה לאהבה (התפוח כסמל קלאסי לאהבה). בציוריו, יוסל ברגנר היה משורר, ושירתו – במסורת השירה היידית העממית – רוויה דמיון תיאטרלי, שהומור ודמע משמשים בו בערבוביה. כזה הוא יוסל ברגנר, לעולם לא סוריאליסט.
גדעון עפרת

הערכת מחיר: $4,000 - $6,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: יוסל ברגנר

יוסל ברגנר הוא אחד האמנים הישראלים המוערכים והחשובים בישראל. ברגנר, נולד בוינה לשם יוסף ולדימיר, וגדל בבית שכולו תרבות ורוח: אביו היה משורר שבין השאר תרגם כמה מספריו של פרנץ קפקא לידייש, אמו הייתה זמרת, דודו משה, אחד האנשים שהשפיעו עליו יותר מכל, היה צייר ובאופן כללי יוסל זוכר בית שכל הזמן עוסק בתרבות וברוח, בין אם ביצירה ובין אם בשיחה אודותיה. בגיל 17 הוא היגר לאוסטרליה ביחד עם אחותו, שם למד באקדמיה לאמנות של מלבורן והמשיך להקיף את עצמו באנשי תרבות ובפרט במי שהפך לחברו הקרוב ביותר לאורך עשרות שנים, המשורר יוסל בירשטיין ז"ל. אשתו של יוסל ברגנר, אודרי, היא ציירת, ולאחר שהשניים עלו יחד לארץ ב-1950 היה תמיד ביתם מקום מפגש לאנשי רוח ותרבות – תחילה בצפת, ולאחר מספר שנים ברחוב ביל"ו במרכז תל אביב. לאחר עלייתו לארץ שינה את שמו הפרטי ליוסל, והפך עד מהרה לאחד האמנים המוערכים והעסוקים בארץ. ציוריו תיעדו את המציאות בארץ על פניה השונות, בתחילת הדרך בעיקר באמצעות מוטיבים שנחשבו גלותיים. עם השנים השתנה היחס לציוריו שכן אותם מוטיבים גלותיים כביכול הפכו לחלק בלתי נפרד מהישראליות, וגם סגנונו של ברגנר עצמו השתנה. בפרט הפכו ציוריו לבהירים יותר, צבעוניים יותר ובמידה מסוימת גם שמחים יותר אם כי אחד המאפיניים העיקריים של עבודתו לאורך כל השנים היה המיזוג העדין בין העצוב לשמח. בנוסף לציוריו עשירי המבע, התפרסם יוסל ברגנר גם כמאייר של ספרים ובהם קלאסיקות רבות ועוד יותר מכך כמעצב תפאורה – ובעיקר למחזותיו של ניסים אלוני ז"ל (אגב, את "הכלה וצייד הפרפרים" כתב אלוני בהשראת סדרת ציורים מפורסמת של ברגנר שכללה בין השאר את "שלושת הבנות והפרפר" ואת "אוכלי הפרפר). מוטיב בולט אחר בעבודתו של ברגנר הוא הפומפיה – שמככבת בציורים רבים והפכה בידי האמן לאנושית להפליא. גם כלי מטבח אחרים מופיעים בציורים של יוסל ברגנר, כשלדבריו הסיבה לכך היא שבילדותו, בהיעדר צעצועים "רגילים", שימשו אותו כלי המטבח למשחקים שונים. בראיונות רבים הגדיר עצמו ברגנר כאיש מקצוע ולא כאמן, אם כי אין ספק שמדובר באחד הציירים הגדולים בתולדות המדינה, ויעיד על כך גם פרס ישראל לאמנות בו זכה בשנת 1980.