מכירה: 168 תאריך המכירה: 20.01.2018 Item: 91

נחום גוטמן

בית קפה בטבריה, 1964 ,
שמן וקולאז’ על קרטון, 61X80 ס”מ,
חתום ומתוארך.

מקוריות הציור אושרה ע”י פרופ’ חמי גוטמן, בנו של האמן.

ב- 1964 מבטו הציורי של נחום גוטמן טבול לעומקו בגעגועים לקסם המזרח. שכן, באותו עשור, צייר גוטמן את מוכר הירקות הערבי היפואי הנוגס בפלח-אבטיח, או את הכרכרות הרתומות לסוסים ומובילות ערביות רעולות, ועוד. עתה, בציור הנוכחי, הוא שב ומפנה מבטו אל הרציף שלשפת-הכינרת, אך לא עוד נופשים יהודיים סועדים ולוגמים בבית-הקפה או במסעדה, כי אם ערבים בתרבושים אדומים הם שמאכלסים את הרציף, ואנו צופים בהם מבעד ל”מסכי” רשתות- דייגים התלויים לייבוש ולתיקון. הנושא חזר בציורי גוטמן בשנות ה- 60-50 : באקוורל מ-1957 שני דייגים מטושטשים (מאחורי המסכים) תלו רשתות בין עצים לשפת האגם; שני דייגים (ערביים, ככל הנראה, על פי התרבוש שלראש האחד) תקנו רשתות ב”דייגים בטבריה” (שמן על בד, 1958); שני דייגים (יהודים, ככל הנראה: כובע-גרב לראש האחד) הרימו רשת מלאת דגים בציור שמן משנות ה-60-50 וצבע גופם מתאחד לחלוטין עם צבע מי-האגם. ב- 1967 יהיה זה ציור-השמן ”ייבוש רשתות”, בו – שוב – נתלים ה”מסכים” בין גזעי העצים על הרציף. זוהי, אם כן, תשובת ה”עבודה” למראות ה”נופש” של הטיילת של טבריה. והעבודה היא ערבית ויהודית לסירוגין. מלאכת הדייג, נזכור, הייתה חלק מהפרויקט הציוני המקורי: באוטופיה הציונית של בוריס שץ, ”ירושלים הבנויה” ( 1924-1917 ), מגיעים המחבר ובצלאל בן-אורי לכינרת: ”סירה קטנה הלכה וקרבה אלינו. עליה הייתה תלויה משקופית מרובעת גדולה כתובה מכל עבריה באותיות מאירות: ’קבוצת הדייגים, שלום!’ (…) מיד אחרי זה ראיתי דבר מפליא צף וקרב (…). זה היה דג ענקי, לוויתן ממש. הוא צף במנוחה אלינו, בעיניים איומות, בפה רחב, פעור, שמתוכו נשמעה מנגינת תזמורת שלמה… (…) בחלל פיו הפתוח נראו אותיות אש: ’מדייגי ארץ ישראל, לעם ישראל! צדנו… דגים בים הגדול…בים כינרת. (…).” ב- 1925 עיצב אריה אל-חנני כרזה המייצגת דייגים עבריים מושכים בתנופה רשת דייגים מהים, לצד המילים: ”השקיע את הונך בתעשיית דיוג, גידול דגים ושימור דגים בארץ ישראל”. בהתאם, נושא הדייגים והדייג היה רווֵח בציור הארצישראלי של ראובן רובין, מנחם שמי, ישראל פלדי ו… נחום גוטמן. זה האחרון יצר רשם דייג ערבי סביב 1920 , צייר ציור-שמן של ספינת דייגים ערביים (1930), תחריט של סירות דייג ביפו (1931), אקוורל מלנכולי של דייג ערבי על חוף הים הסגרירי (1943), וכו’, – כל זאת בטרם יצר את ציורי הדייגים בכינרת בשנות ה- 60-50 . בתחילת שנות ה- 50 , עדיין צייר אברהם נתון דייגים בכינרת. אך, ככל שענף הדייג הפך שולי יותר בתעשייה הישראלית – הלך ודהה נושא הדייגים מהציור הישראלי.
גדעון עפרת

הערכת מחיר: $60,000 - $90,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: נחום גוטמן

נחום גוטמן הוא צייר, מאייר וסופר ילדים מהחשובים בתולדות ארץ ישראל, חתן פרס ישראל לספרות ילדים. גוטמן נולד בשנת 1898 בסרביה ובגיל 7 עלה עם משפחתו לישראל, ובילה את שנות ילדותו ביפו ונוה-צדק שהשפיעו מאוד על עבודותו. בהיותו בן 15, החל ללמוד אמנות בבית הספר, בצלאל, בירושלים אבל פאן. לאחר מלחמת העולם הראשונה, נסע ללמוד באירופה וגר בין השאר בוינה, פריז, רומא וברלין.

בשנת 1926 עלה שוב ארצה והתיישב בתל אביב, ונמנה בין חלוציה של הסגנון הארץ-ישראלי ביחד עם ראובן רובין, ציונה תג'ר וישראל פלדי. רוב האמנים בשנות ה- 20 נטו לתאר את חיי אידילייה בין היהודים לערבים: יושבים בבתי קפה, רוכבים בין הכרמים, ונחים בפיקניק. גוטמן אשר גדל ביפו, הרבה לתאר את הפרדסים של נוה צדק. הפרדסים באותה התקופה היו לרוב שייכים לערבים והפרדסים סימלו את המזרחיות שהיוו אצל גוטמן מסתורין ומשיכה. המשיכה של גוטמן למזרח התבטאה ברמזים לעוצמה, יצריות ומיניות בציוריו משנות ה- 20. גדעון עפרת תיאר: "ב- 1926 כבר ידעה הארץ את נפילת טרומפלדור וחבריו, ואת רצח ברנר וחבריו ואת ההתנקשויות הדו-צדדיות בתל אביב. אך נחום גוטמן, בדומה לשאר האמנים הארציישראליים דאז, מיאנו לראות בערבים אויבים ואף להיפך – ייפו ושגבו אותם בציוריהם. כך עד לפרעות תרפ"ט. עד לאותו אסון בחברון ובערים נוספות – החגיגה הערבית לא חדלה בציור המקומי בכלל ובציורי גוטמן בפרט".

בשנות ה- 30, גוטמן ושאר האמנים המקומיים הרבו בגיחות לפאריס והגיעו למיצוי של הסגנון הנאיבי- אוריינטליסטי. הצבעים הפכו כהים יותר והנוף הישראלי הפך לנוף בעל אפרוריות צרפתית וצבעים כהים יותר בהשפעת מאטיס וסזאן. בשנות ה- 50 הרבה גוטמן לתאר סצנות בטיילת בטבריה, על דייגיה ואנשיה, הנוף נעשה כחול ומוטיב האוניות חזר בציוריו. גם בשנים מאוחרות יותר חזר גוטמן להתרפק על הימים היפים והאבודים של יפו, נווה צדק ותל אביב. יפו חזרה להיות הרמונית וידידותית: פרשים וכרכרות ברחוב, מוכרי אבטיחים חביבים וצבעים עליזים מתארים את האגדה הנוסטלגית.
גוטמן כתב ואייר עשרות ספרים, זכה בפרס דיזינגוף לציור בשנת 1938, יקיר תל אביב (1976), ופרס ישראל לספרות ילדים ב- 1978. בשנות ה- 50 ציוריו הוצגו במוזיאונים החשובים בעולם ובמקביל יצר גוטמן מס' ציורי קיר ופסיפסים שמעטרים את העיר תל אביב. גוטמן אשר נפטר בגיל 82 הוא אחד מהאמנים הישראליים החשובים והאהובים ביותר.

בין 1920 ו 1926- למד גוטמן אמנות בוינה, ברלין ופריז. במהלך תקופה זו החל לאייר ספרים, תחום מרכזי באמנותו הרב תחומית של גוטמן לאורך חייו. בין היתר, אייר את ספריו של אביו, בן ציון, חיים נחמן ביאליק ואת ספרי הילדים שכתב בעצמו. כששב גוטמן לארץ השתלב בקבוצת ”אמני ארץ ישראל” לצד אמנים אחרים כגון ראובן רובין וציונה תג’ר. אמני קבוצה זו עסקו בתיעוד הארץ, נופיה ותושביה תוך שימת דגש על צבעים עזים והאור הבוהק של הארץ. בספרו ”נחום גוטמן” כותב אהוד בן עזר שגוטמן העיד על עצמו כי נכנס לאווירה של חבריו מימי בצלאל והחל לתעד את האור ואת האפקטים המנוגדים שמצא בהווי המזרחי.

לתל אביב מקום מיוחד בציוריו של גוטמן והיא נושאת מטען רגשי-אישי עבורו. היותו עד להתפתחותה והתפתחותו האישית במקביל לה. זיהויו המובהק של גוטמן עם העיר תל אביב קשור קשר הדוק לאופן בו הוא עקב ותיעד אותה בציור ובכתיבה, שלב אחרי שלב, מדיונות החול הצהובות עד להתגבשותה לעיר ממשית ותוססת. בציוריו ניסה גוטמן להנציח את האווירה הים תיכונית ולתפוס את מושג האור. הקומפוזיציות הפשוטות יחסית רוויות ניגודים צבעוניים חריפים אך הרמוניים. לדמות האנושית תפקיד חשוב בציוריו. האווירה אותה קלט גוטמן מועברת הלאה בציוריו במעטפת רומנטית ורכה מחד אך דינמית, אופטימית ומלאת חיים מאידך.