מכירה: 170 תאריך המכירה: 23.06.2018 Item: 25

יוסל ברגנר

המשפחה, 1982 ,
שמן על בד, 130X130 ס”מ,
חתום ומתוארך. חתום ומתואר מאחור.

מקור: עיזבון האמן.

זוהי גרסה מאוחרת-יחסית לאחד מציורי-המפתח החשובים ביותר של יוסל ברגנר, ציור מ- 1956 בשם ”מוות במשפחה”. זה האחרון צויר זמן קצר לאחר מעברו של ברגנר מצפת לתל אביב, שעה שפיתח את תחבירו האמנותי הנודע – חזיתות בתים (במקורם, בתים פלסטינאיים נטושים ביפו) שבחלונותיהן ניבטות דמויות. רוח לירית-מלנכולית נחה על החזיתות הלבנבנות הללו, שאיחדו משטח ”מטויח” עם ראשים כמו-איקוניים המסוגננים בחדות, המזכירה את שפתו הרישומית- ציורית של ברנאר ביפא. אלא, שהתוכן חשוב לא פחות מהצורה, והתוכן של הציור אמר אווירת אבל, תוגה רבה המבטאת שבר, שייאלץ את הדיירים לנטוש בקרוב את ביתם ולצאת לגלות, זו שתתואר בציוריו הבאים של ברגנר באמצעות נדודי רהיטים וכלי-מטבח. בציור ”מוות במשפחה” נמשכה בעין בעיקר לקטע השמאלי התחתון, לאותם שני חלונות סמוכים שבהם נראו אֵם לצד בן מת. זוהי ה”פייאטה” היהודית של ברגנר, דימוי הקינה על מות הבן, הד לתחושת מות ילדותו של יוסל הוא עצמו, מי שהונס ב- 1937 מוורשה לסידני שבאוסטרליה, רגע בטרם תעלה אירופה באש ועמה יהודיה. בהתאם, נזכיר גם את הציור ”קדושים” מ- 1961 , בו בני משפחה וציפורים
מתגלים בחלונות הבית, כולל האם והבן המת שבחלון השמאלי התחתון. כאן כבר נראה הסולם, שדרכו יימלטו בני המשפחה מהאסון שנפל על ביתם. כאמור, בציור הנוכחי שב ברגנר לציור מ- 1956 , אף כי בשינויים קלים: הפורמט הרוחבי הפך לפורמט גובהי; הדמויות הצופות בנו מחלונות הבית מפורשות מעט יותר בתווי פניהן ובבגדיהם, לאחר שכבר שוכללו בציורים ה”סוריאליסטיים” של האמן משנות ה- 70 . כפי שאמרנו, זהו ציור-מפתח לכניסה לעומק ציורי ברגנר, אשר עד יומו האחרון רדוף היה בצער קורבנו של הילד, הבן, דהיינו ילדותו שלו, כפי שגם נרדף בכאב הומאניסטי של הפליטוּת, זו היהודית, הפלסטינית והקוסמופוליטית גם יחד.
גדעון עפרת

הערכת מחיר: $15,000 - $25,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: יוסל ברגנר

יוסל ברגנר הוא אחד האמנים הישראלים המוערכים והחשובים בישראל. ברגנר, נולד בוינה לשם יוסף ולדימיר, וגדל בבית שכולו תרבות ורוח: אביו היה משורר שבין השאר תרגם כמה מספריו של פרנץ קפקא לידייש, אמו הייתה זמרת, דודו משה, אחד האנשים שהשפיעו עליו יותר מכל, היה צייר ובאופן כללי יוסל זוכר בית שכל הזמן עוסק בתרבות וברוח, בין אם ביצירה ובין אם בשיחה אודותיה. בגיל 17 הוא היגר לאוסטרליה ביחד עם אחותו, שם למד באקדמיה לאמנות של מלבורן והמשיך להקיף את עצמו באנשי תרבות ובפרט במי שהפך לחברו הקרוב ביותר לאורך עשרות שנים, המשורר יוסל בירשטיין ז"ל. אשתו של יוסל ברגנר, אודרי, היא ציירת, ולאחר שהשניים עלו יחד לארץ ב-1950 היה תמיד ביתם מקום מפגש לאנשי רוח ותרבות – תחילה בצפת, ולאחר מספר שנים ברחוב ביל"ו במרכז תל אביב. לאחר עלייתו לארץ שינה את שמו הפרטי ליוסל, והפך עד מהרה לאחד האמנים המוערכים והעסוקים בארץ. ציוריו תיעדו את המציאות בארץ על פניה השונות, בתחילת הדרך בעיקר באמצעות מוטיבים שנחשבו גלותיים. עם השנים השתנה היחס לציוריו שכן אותם מוטיבים גלותיים כביכול הפכו לחלק בלתי נפרד מהישראליות, וגם סגנונו של ברגנר עצמו השתנה. בפרט הפכו ציוריו לבהירים יותר, צבעוניים יותר ובמידה מסוימת גם שמחים יותר אם כי אחד המאפיניים העיקריים של עבודתו לאורך כל השנים היה המיזוג העדין בין העצוב לשמח. בנוסף לציוריו עשירי המבע, התפרסם יוסל ברגנר גם כמאייר של ספרים ובהם קלאסיקות רבות ועוד יותר מכך כמעצב תפאורה – ובעיקר למחזותיו של ניסים אלוני ז"ל (אגב, את "הכלה וצייד הפרפרים" כתב אלוני בהשראת סדרת ציורים מפורסמת של ברגנר שכללה בין השאר את "שלושת הבנות והפרפר" ואת "אוכלי הפרפר). מוטיב בולט אחר בעבודתו של ברגנר הוא הפומפיה – שמככבת בציורים רבים והפכה בידי האמן לאנושית להפליא. גם כלי מטבח אחרים מופיעים בציורים של יוסל ברגנר, כשלדבריו הסיבה לכך היא שבילדותו, בהיעדר צעצועים "רגילים", שימשו אותו כלי המטבח למשחקים שונים. בראיונות רבים הגדיר עצמו ברגנר כאיש מקצוע ולא כאמן, אם כי אין ספק שמדובר באחד הציירים הגדולים בתולדות המדינה, ויעיד על כך גם פרס ישראל לאמנות בו זכה בשנת 1980.