מכירה: 172 תאריך המכירה: 26.01.2019 Item: 61

יוסל ברגנר

שידוכים, שמן על בד, 92X118 ס”מ, חתום. חתום ומתואר מאחור. יוסל ברגנר לא אהב את הכותרת – ”התקופה הסוריאליסטית” – שהודבקה לציוריו מהשנים 1974-1964, אך הארשת החלומית-פיוטית ומצבי האבסורד הנחים על ציורי פרק זה אינם מותירים הרבה ברירות. שם הציור, ”שידוכים”, הרשום על גב הציור בכתב-ידו של הצייר, מסגיר את זהות השמינייה המוזרה המתגודדת סביב השולחן. חבריה – חלקם אוחזים בגולת-זכוכית מסתורית, חלקם לבושים בחליפה חגיגית וחלקם בבגד ליצנים, הגם שרק המרכזי שבהם חובש כובע-ליצן לראשו (האם הוא אוחז טבעת-זהב בידיו? טבעת-נישואין?). אלה הם בני משפחה שהתכנסו לחגוג את שידוכי הליצן המרכזי ובת-זוגו שלשמאלו (עגילים לאוזניה ושרשרת לצווארה). אלה הם ”קרוביהם” של בני החבורה הניצבים מאחורי שולחן מכוסה מפה לבנה בציור ”הגנת הטבע” (1973), או ”קרוביהם” של תשעה עלמים ועלמות בבגדי ליצן המסבים לשולחן, אף הוא מכוסה מפה לבנה, בציור ”שולחן ערוך” (1967). הזיקה בין ציורנו הנוכחי – ”שידוכים” – לבין ”שולחן ערוך” הדוקה במיוחד: אם בציור האחרון ריחפו עשר פומפיות בשמים שמעל האופק, הרי שבציור הנוכחי מרחפים עשרה פרפרים; ואם ב”שולחן ערוך” פגשנו, בין השאר, בחתן וכלה, הרי שעתה – כאמור – עסקינן בטקס קדם-אירוסין; ואם ב”שולחן ערוך” ניצב פעמון-זכוכית במרכז השולחן (ובתוכו רכב צבאי משוריין, המאזכר את מלחמת-ששת-הימים), הרי שעתה שב ומופיע אותו פעמון-זכוכית כשבתוכו תפוח חצוי. התפוח החצוי שימש כאיקון שכיח מאד בציורי ברגנר מהתקופה ”הסוריאליסטית”, סמל למצב הקיומי של האדם (שני גלעיני התפוח כדמעות בתוך ”לב”). כאן שמור התפוח החצוי כמו היה מושא נדיר, אף קדוש, אולי כסמל אהבה (המוכר היטב ככזה מאז השירה הרומית ועד תפוחי סזאן ושירת ביאליק). גולות-הזכוכית שבידי המסובים הן בועות, שעוד רגע יתפוגגו ויימוגו; הפרפרים שבשמים הם סמל לאשליות פורחות… כל שאנו עדים לו אפוא הוא טקס עגום של ערגה לאהבה – לשידוך, לחתונה, לאושר, אך ערגה שהצייר מעמידה בספק. אנטי-גיבוריו אינם אלא ליצנים עגומים בפארסה הטראגית של המצב האנושי: הם יושבים בלב שדה ריק, עקורים מכל הקשר יישובי, מסבים לשולחן ששום כיבוד אינו מוגש עליו ואשר אפילו חצי-התפוח שבו אינו נגיש. הפרונטאליות האיקונינית, הניאו-גוטית, של הדמויות, ביחד עם הסטאטיות האל-זמנית שלהן – מעניקות נופך כמעט-תיאולוגי לדיוקן הקבוצתי הזה, המתקשר לציורי ”הסעודה האחרונה” שיוסל ברגנר שב וצייר בתקופה הנדונה. יותר מתחושת שמחת האירוסין, הציור הזה משרה תחושת אֵבל. אבל החלומיות הפיוטית העוטפת אותו מותירה אותנו בטעם המר-מתוק של הגעגועים לאושר. גדעון עפרת

הערכת מחיר: $30,000 - $50,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: יוסל ברגנר

יוסל ברגנר הוא אחד האמנים הישראלים המוערכים והחשובים בישראל. ברגנר, נולד בוינה לשם יוסף ולדימיר, וגדל בבית שכולו תרבות ורוח: אביו היה משורר שבין השאר תרגם כמה מספריו של פרנץ קפקא לידייש, אמו הייתה זמרת, דודו משה, אחד האנשים שהשפיעו עליו יותר מכל, היה צייר ובאופן כללי יוסל זוכר בית שכל הזמן עוסק בתרבות וברוח, בין אם ביצירה ובין אם בשיחה אודותיה. בגיל 17 הוא היגר לאוסטרליה ביחד עם אחותו, שם למד באקדמיה לאמנות של מלבורן והמשיך להקיף את עצמו באנשי תרבות ובפרט במי שהפך לחברו הקרוב ביותר לאורך עשרות שנים, המשורר יוסל בירשטיין ז"ל. אשתו של יוסל ברגנר, אודרי, היא ציירת, ולאחר שהשניים עלו יחד לארץ ב-1950 היה תמיד ביתם מקום מפגש לאנשי רוח ותרבות – תחילה בצפת, ולאחר מספר שנים ברחוב ביל"ו במרכז תל אביב. לאחר עלייתו לארץ שינה את שמו הפרטי ליוסל, והפך עד מהרה לאחד האמנים המוערכים והעסוקים בארץ. ציוריו תיעדו את המציאות בארץ על פניה השונות, בתחילת הדרך בעיקר באמצעות מוטיבים שנחשבו גלותיים. עם השנים השתנה היחס לציוריו שכן אותם מוטיבים גלותיים כביכול הפכו לחלק בלתי נפרד מהישראליות, וגם סגנונו של ברגנר עצמו השתנה. בפרט הפכו ציוריו לבהירים יותר, צבעוניים יותר ובמידה מסוימת גם שמחים יותר אם כי אחד המאפיניים העיקריים של עבודתו לאורך כל השנים היה המיזוג העדין בין העצוב לשמח. בנוסף לציוריו עשירי המבע, התפרסם יוסל ברגנר גם כמאייר של ספרים ובהם קלאסיקות רבות ועוד יותר מכך כמעצב תפאורה – ובעיקר למחזותיו של ניסים אלוני ז"ל (אגב, את "הכלה וצייד הפרפרים" כתב אלוני בהשראת סדרת ציורים מפורסמת של ברגנר שכללה בין השאר את "שלושת הבנות והפרפר" ואת "אוכלי הפרפר). מוטיב בולט אחר בעבודתו של ברגנר הוא הפומפיה – שמככבת בציורים רבים והפכה בידי האמן לאנושית להפליא. גם כלי מטבח אחרים מופיעים בציורים של יוסל ברגנר, כשלדבריו הסיבה לכך היא שבילדותו, בהיעדר צעצועים "רגילים", שימשו אותו כלי המטבח למשחקים שונים. בראיונות רבים הגדיר עצמו ברגנר כאיש מקצוע ולא כאמן, אם כי אין ספק שמדובר באחד הציירים הגדולים בתולדות המדינה, ויעיד על כך גם פרס ישראל לאמנות בו זכה בשנת 1980.