מכירה: 178 תאריך המכירה: 05.09.2020 Item: 102

יוסף זריצקי

ללא כותרת, 1956 בקירוב,

שמן על בד, 92X97 ס"מ,

חתום.

מקור: עיזבון רבקה שחף / אוסף שמריהו ואליס שנקר.

כדרכו ברוב ציוריו, זריצקי נמנע מציון התאריך על ציורו זה. אך יש לנו סיבות לסברה, שהעבודה הזו נמנית על קומץ ציורי-השמן הנדירים, שצוירו בידי זריצקי ב- 1956 במהלך שהותו באמסטרדם, למחרת תערוכת-היחיד שלו בשלהי 1955 ב"סטדליק" (המוזיאון העירוני היוקרתי) לקראת העברת התערוכה לבריסל ל"ארמון האמנויות היפות". לאמסטרדם הגיע זריצקי כאמן מוערך מאד, לאחר שווילם סנדברג, מנהלו המהולל של המוזיאון העירוני (ולימים, יועץ מיתולוגי למוזיאון ישראל), רכש למוסדו לא פחות משמונה ציורים של הצייר התל אביבי. במהלך ביקורו, צייר זריצקי מספר אקוורלים (משולבים ברישום עיפרון), בהם "תרגם" את נופי העיר ההולנדית – רחובותיה, בנייניה (עם מגדל-שעון ענק במרכז), דמויות פה ושם (אף רוכב-אופניים) – ואלה הפכו על ניירותיו לתצורות מופשטות, שטוחות, שקופות, גיאומטריות ואמורפיות בה בעת. את התצורות הללו פרש זריצקי כמניפה ("מניפת" ציורי "יחיעם, מ- 51-1949 ) והאירן באור בהיר (שאותו נשא עמו מישראל…). גם מספר ציורי-שמן "אורבאניים" יצר זריצקי באמסטרדם. אך, בשיאם של אלה, ניהל האמן דיאלוג עם שני ציורים של אמן הבארוק ההולנדי, יאן ורמיר: "מראה דלפט" ו"אלגוריה על הציור" (או "האמן בסטודיו"), ועל כך הרחיב מרדכי עומר ב- 1987 בספרו על יוסף זריצקי ("מסדה", תל אביב, עמ' 176-168 ). הציור הנוכחי הוא עוד גרסה ל"ציור לפי ורמיר" (השייך לאוסף "ארמון האמנויות היפות" בבריסל). בדומה לגרסה האחרת, גם בציור הנוכחי שחרר זריצקי את עצמו מנאמנות למקור הוורמירי ורק "שאל" ממנו שרידי סימנים של הרצפה משובצת-האריחים (וראו שרידי המשבצות במרכז התחתון של הציור), תוך שבחר להעמיד במרכז משטחי הצבע עיבוד אישי ומופשט מאד לדמות משתי דמויותיו של ורמיר. לא, אל תחפשו כאן אפוא את מפת הולנד ומושבותיה, כפי שהופיעה ברקע הציור מ- 1667 . גם אל תבקשו אחר אותות הדוגמנית – קליאו, מוזת ההיסטוריה, המככבת בציור של ורמיר. אף את הצייר היושב בגבו אלינו, לבוש במחלצותיו – אף אחריו אל תתורו. שלא לומר, הווילון הדקורטיבי הכבד הסוגר על הסטודיו ההולנדי מצד שמאל. לא, כי זריצקי אמנם מביט בתפנים הולנדי בארוקי, אך הוא מצייר נוף טבע ישראלי… האמת, זריצקי אינו "מתרגם" את ורמיר, אלא עונה לו. בהתאם, זריצקי נמנע מלהסגיר את זהות הדמות המופשטת שבמרכז: הצייר? המודל? המאפיינים הקלאסיים של קליאו, מוזת- ההיסטוריה, כגון זר-עלי-הדפנה – אינם ניכרים. דומה, שזריצקי ממשיך לשמור אמונים לדימוי האהוב עליו – זה של האמן הניצב ומצייר בנוף הפתוח, דמות זכורה עוד מסדרת "נען" שלו. אך, גם זה אינו חד-משמעי פה, אף כי, במאמץ-מה נזהה את הכתם השחור שמעל ביצת-ה"ראש" כשריד לכומתה השחורה שחובש הצייר בציורו של ורמיר. וכלום – במאמץ קל נוסף – לא נראה לפנינו גבר בחולצה לבנה ובמכנסיים אפורים ניצב ברגליים מפושקות? אך, למעשה, הבד של זריצקי הוא שדה-פעולה לעבודת מכחול, המצרין צורות סמי-גיאומטריות, תוך שמושח/מושך צבעים בזריזות וב"בראוורה" הזריצקאית המוכרת. עתה, משטח תכלת-לבן משמאל עונה ליחידות ירוקות מימין, שמוקפות בלבן. ה"דמות" מסומנת ביחידות גיאומטריות ורודות, ומעליה שני ריבועים שחורים. שלושה פסוודו-משולשים צהובים וקטנים "מהבהבים" משלוש פינות. שום קשר לגווני הציור של ורמיר. כאילו שימשו משבצות הרצפה של הצייר ההולנדי רק כַּן-שיגור לסימפוניה עצמאית של צורות וצבעים, משקעי נוף ואור, שמקורם במקום רחוק ואחר. כי, אם הנושא כאן הוא "צייר מצייר", הרי שה"סטודיו" של זריצקי הוא שדות מוכי אור. ויותר משהוא מצייר נוף, הוא בורא "נוף". משמע, במקום ציור של נוף, הוא מצייר נוף של ציור.

גדעון עפרת

הערכת מחיר: $15,000 - $20,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: יוסף זריצקי

יוסף זריצקי נחשב לאחד מהאבות המייסדים של האמנות המודרנית בארץ ישראל ולאחד מגדולי האמנים המקומיים וב-1959 זכה בפרס ישראל לציור. ב-1923 עלה יוסף זריצקי לארץ ישראל, התיישב בירושלים ומיד החל לצייר את נופיה כמו גם נופים אחרים. כבר כעבור שנה הוצגו תערוכות יחיד שלו במספר מקומות בארץ, והוא החל למשוך תשומת לב והערכה. ב-1925 עבר זריצקי לתל אביב, שבה המשיך לפתח ולשכלל הן את הפן הטכני של הציור והן את אישיותו כאמן, ובפרט לגבש סגנון ייחודי. הוא הרבה לצייר את נופי העיר שצמחה במהירות מסחררת, ועשה זאת בסגנון מודרני המבוסס על משטחי צבע רחבים ומשיכת מכחול משוחררת. הודות להתערותו המהירה של זריצקי בסצנת האמנות המקומית, ואישיותו הדומיננטית כבר ב-1927 הפך ליושב הראש של אגודת הציירים והפסלים בא"י. שני עשורים מאוחר יותר פרש זריצקי מאגודת הציירים לאחר שחולל סערה כאשר ניסה לקבוע בצורה בלעדית את רשימת המשתתפים בביאנלה של ונציה. זריצקי ביחד עם ציירים בולטים אחרים באותה תקופה (יוחנן סימון, מרסל ינקו, משה קסטל ועוד) החליטו להקים גוף אלטרנטיבי לאגודה, "אופקים חדשים". קבוצת אופקים חדשים אותה ייסד זריצקי הפכה במרוצת השנים לקבוצה החשובה ביותר באמנות המקומית ודורות של אמנים התחנכו על ההפשטה של יוסף זריצקי, לצד אסיגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן. במסגרת "אופקים חדשים" החל הרומן של יוסף זריצקי עם הסגנון המופשט – שאותו ניסה להנחיל לחבריו, לעתים בנועם ולעתים באגרסיביות. כך או כך סביב ציוריו שרר קונצנזוס, והצגתם במוזיאונים בולטים (למשל סטדלייק ההולנדי וארמון האמנויות היפות של בריסל) קיבעה את מעמדו של זריצקי כבכיר הציירים בארץ. ב-1959 זכה כאמור בפרס ישראל ומאז ועד מותו בגיל 96 המשיך ליצור בסגנון המופשט הלירי, ובעיקר תוך שימוש בצבעי מים כמו גם יצירת עבודות בגודל מונומנטלי. לאורך כל הדרך התבלט זריצקי לא רק כצייר אלא גם כמתווה דרך – בעיקר בזכות כשרונו העצום ואישיותו הדומיננטית ולאו דווקא לנוכח התפקידים הפורמליים אותם מילא. לצד רפי לביא, הוא נחשב לאחד משני האמנים שהשפיעו במידה הרבה ביותר על הציור הישראלי.