מכירה: אמנות ישראלית ובינלאומית - מכירה 192 תאריך המכירה: 10.09.2023 Item: 24

נחום גוטמן

קפה בטבריה,
שמן על בד מוצמד לעץ, 44×54 ס"מ,
חתום.
מקוריות הציור אושרה ע"י פרופסור חמי גוטמן, בן האמן.

ואולי רק מאוחר יותר, בטבריה, מראשית שנות החמישים ואילך: ״פתאום נגלה לנגד עיניו העולם הרונן של הכינרת על גווניו ועל חייו המיוחדים. הוא ראה לפניו עולם נטול ריאליות גשמית, כולו הילת צבעים מתרוננים, זוהרים, קלים, שקופים, משתקפים,
שטופים שפעי-שפעים של מיגוונים העשויים במשך-מכחול רחב, ספוג הרבה מים, המשתפכים על פני הדף״. על ההבדל בין תמונות שנות העשרים לבין תמונות שנות הארבעים ואילך בציורו של נחום גוטמן, ועל השינויים הרבים שחלו בין שתי התקופות, עומד יהודה האזרחי: ״קווי הרישום נעשו חופשיים יותר, נובעים וזורמים ביתר קלות ודמיון. מערך הצבעים הועשר, הן מבחינת הרכבו הגוני והן מבחינת הטקסטורה, ובמקום צבעי היסוד הראשוניים המאופקים, עוצבו הבדים מעתה בשלל צבעים, והכחול שליט בהם, לעיתים בהרכב פאנטאסטי ונועז בעליצותו. הסטאטיות, מעגן היציבות, שאמנם לא נעדרה דראמטיות, הוחלפה במיתאר תנועה כפי גילוייה בטבע – תיאור שובל גלים מתעקל מאחורי סירה מפליגה, למשל, או תיאור זינוקי האור של השמש – וכפי גילוייה בדמויות האדם על רקע הנוף. מערך הצורות, בצירופי רישום וצבע, הועשר אף הוא, והן
מלוכדות מעתה זו בזו לא במליאות פלאסטית אלא בשלשלאות שילובים ’פתוחים’ בעומק פרספקטיבי משתנה תדיר, דמיוני, מפתיע. צבעיו עדיין נושאים-בחובם את ההתפעמות של ראייה ראשונית, שכל המתגלה לעומתה הוא בהכרח יפה ורווי-תקווה,
מכחולו עדיין מצייר את אגדת-הילדות, שהיא עדיפה על כל מציאות. אך בחינה חוזרת ונשנית של תמונות אלה מגלה בפנינו מבעד לראשוניות ולספונטאניות המאפיינות את המיבנה הכללי שלהן – גם את חיפושי הדרך, את הידע המבוגר והפתרון המסובך שנתבעו לריקמת רושם פשטותן. מבחינה מסויימת, התמונות דומות כדו- מימדיות – מעין מרבד צבעוני, שטוח, שבו ’עונים’ מישטחי הגוונים השונים אלה לאלה, זה מעל זה וזה לצד זה, ללא שימוש בעומק פרספקטיבי המוכר לנו מהציור האירופאי מאז ימי הרינסאנס, אלא ב’פירוקם’ של האלמנטים השונים, השאובים מראיית הנוף, ו’הרכבתם’ מחדש, בפחיסותם, בהתאם למערך אורנאמנטאלי פנימי ובהתאם להקשר העלילה המסופרת בהם. השפעתו של ציור המיניאטורות הפרסיות, המונחת ביסודו של מיבנה זה, בוודאי אינה מקרית לציורו של נחום גוטמן. הן תודעת ’המזרח’, שהנחתה אותו
מאז ומתמיד בציורו, והן הצורך הטבעי לספר סיפור כלשהו בבדיו ובמכחולו, התעשרו והעצמים המשולבים בה ללא הבחנה פרספקטיבית, התמימות-כביכול של סיפורי עלילה לא במלים אלא במכחול – כל אלה מסימני-ההיכר של המיניאטורות הפרסיות.
אולם צירופי הצבעים של נחום גוטמן מסובכים יתר על עדותה של השפעה יחידה מעין זו. כתמי- צבע רבים מושמים על בדיו בשכבות דקות-דקות, שקופות ממש, ויש שהוא משתמש בצבע-שמן כאילו היו אקווארל. במשולב עמהם, על-גביהם ומתחתם, מונחות שכבות-צבע אטומות, מעובות, מהן כחולות-כהות מהן צהובות-בהירות או אדומות ותרוגות-זוהרות. שילוב זה של צבעים שקופים ואטומים, וכן של צבעים ’חמים’ ו’קרים’, הוא המקנה את המימד החללי לציורים חסרי המיגוון הפרספקטיבי, שבראייה אחרת היו משתיירים ברושם פחיסותם הקישוטית. בכך מוחשת היטב השפעתם של ציירים כמאטיס ודיפי, וברקע- מסורת הציור הצרפתי כפי ביטוייה מאז ימי ה’פוב’ בתחילת המאה ועד מיטב הציור המופשט בימינו. מאטיס ודיפי קרובים לליבו – כפי עדותו של נחום גוטמן – משום שאף הם ’שיכורי אור הים התיכון’. סמיכותו לציירים אלה, שהיא טבעית לו מבחינת הרכבם של מיגווני- השקיפות המרמזים למרחקים לא-נתפסים, וכתמי-האור שהם כאילו בוקעים מתוך המרחקים, מתחזקת גם משום נעימת האופטימיות, האמונה ביפי-הנוף ובטוב-האדם, אשר ניבטת בציוריו. השפעתו של דיפי היתה חשובה כמדומה במיוחד, מפני שבנוסף לשילוביהם של כתמי-הצבע, הוכיח דיפי, כרשם מעולה, את צליחותו האמנותית של השירטוט האילוסטראטיבי הנחפז, הרומזני-לעיתים, שאינו חת לשזור על גביהם את ’סיפוריו’ הפיגוראטיביים. ונחום גוטמן, שהוא רשם מובהק, ובכל ציוריו – לא רק באילוסטראציות המרובות בשחור-לבן, אלא אף בתמונות האקווארל והשמן – לא ניסה מעולם לחמוק מיצר הרישום הפיגוראטיבי המאפיין אותו, בוודאי הונחה על- פי דוגמת העזתו האמנותית של אמן כדיפי. ברישומיו אלה, על הרקע הצבעוני, היה נחום גוטמן נאמן לרוח אגדותיו שלו, מקור ההשראה של ילדותו, לסיפור חייו ולסיפור חייה של הארץ בה גדל ולרוח הבראשית שלה, שאותה ביקש להמחיש. וכך, בהיענות להשפעות השונות, אך מתוך האזנת-תמיד לאמיתו הפנימית, צייר איפוא את הנוף שנעשה במכחולו עולם בכחול, את האוניות שנהפכו ללווייתנים מעופפים, את האנשים החגבים השולטים בכל, והם מגוחכים וטובים כאחת, את הדגלים הצבעוניים המרחפים אל הכוכבים.״
אהוד בן עזר, נחום גוטמן, מודן , 1997 , עמ’ 107 – 100 .

הערכת מחיר: $50,000 - $60,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: נחום גוטמן

נחום גוטמן הוא צייר, מאייר וסופר ילדים מהחשובים בתולדות ארץ ישראל, חתן פרס ישראל לספרות ילדים. גוטמן נולד בשנת 1898 בסרביה ובגיל 7 עלה עם משפחתו לישראל, ובילה את שנות ילדותו ביפו ונוה-צדק שהשפיעו מאוד על עבודותו. בהיותו בן 15, החל ללמוד אמנות בבית הספר, בצלאל, בירושלים אבל פאן. לאחר מלחמת העולם הראשונה, נסע ללמוד באירופה וגר בין השאר בוינה, פריז, רומא וברלין.

בשנת 1926 עלה שוב ארצה והתיישב בתל אביב, ונמנה בין חלוציה של הסגנון הארץ-ישראלי ביחד עם ראובן רובין, ציונה תג'ר וישראל פלדי. רוב האמנים בשנות ה- 20 נטו לתאר את חיי אידילייה בין היהודים לערבים: יושבים בבתי קפה, רוכבים בין הכרמים, ונחים בפיקניק. גוטמן אשר גדל ביפו, הרבה לתאר את הפרדסים של נוה צדק. הפרדסים באותה התקופה היו לרוב שייכים לערבים והפרדסים סימלו את המזרחיות שהיוו אצל גוטמן מסתורין ומשיכה. המשיכה של גוטמן למזרח התבטאה ברמזים לעוצמה, יצריות ומיניות בציוריו משנות ה- 20. גדעון עפרת תיאר: "ב- 1926 כבר ידעה הארץ את נפילת טרומפלדור וחבריו, ואת רצח ברנר וחבריו ואת ההתנקשויות הדו-צדדיות בתל אביב. אך נחום גוטמן, בדומה לשאר האמנים הארציישראליים דאז, מיאנו לראות בערבים אויבים ואף להיפך – ייפו ושגבו אותם בציוריהם. כך עד לפרעות תרפ"ט. עד לאותו אסון בחברון ובערים נוספות – החגיגה הערבית לא חדלה בציור המקומי בכלל ובציורי גוטמן בפרט".

בשנות ה- 30, גוטמן ושאר האמנים המקומיים הרבו בגיחות לפאריס והגיעו למיצוי של הסגנון הנאיבי- אוריינטליסטי. הצבעים הפכו כהים יותר והנוף הישראלי הפך לנוף בעל אפרוריות צרפתית וצבעים כהים יותר בהשפעת מאטיס וסזאן. בשנות ה- 50 הרבה גוטמן לתאר סצנות בטיילת בטבריה, על דייגיה ואנשיה, הנוף נעשה כחול ומוטיב האוניות חזר בציוריו. גם בשנים מאוחרות יותר חזר גוטמן להתרפק על הימים היפים והאבודים של יפו, נווה צדק ותל אביב. יפו חזרה להיות הרמונית וידידותית: פרשים וכרכרות ברחוב, מוכרי אבטיחים חביבים וצבעים עליזים מתארים את האגדה הנוסטלגית.
גוטמן כתב ואייר עשרות ספרים, זכה בפרס דיזינגוף לציור בשנת 1938, יקיר תל אביב (1976), ופרס ישראל לספרות ילדים ב- 1978. בשנות ה- 50 ציוריו הוצגו במוזיאונים החשובים בעולם ובמקביל יצר גוטמן מס' ציורי קיר ופסיפסים שמעטרים את העיר תל אביב. גוטמן אשר נפטר בגיל 82 הוא אחד מהאמנים הישראליים החשובים והאהובים ביותר.

בין 1920 ו 1926- למד גוטמן אמנות בוינה, ברלין ופריז. במהלך תקופה זו החל לאייר ספרים, תחום מרכזי באמנותו הרב תחומית של גוטמן לאורך חייו. בין היתר, אייר את ספריו של אביו, בן ציון, חיים נחמן ביאליק ואת ספרי הילדים שכתב בעצמו. כששב גוטמן לארץ השתלב בקבוצת ”אמני ארץ ישראל” לצד אמנים אחרים כגון ראובן רובין וציונה תג’ר. אמני קבוצה זו עסקו בתיעוד הארץ, נופיה ותושביה תוך שימת דגש על צבעים עזים והאור הבוהק של הארץ. בספרו ”נחום גוטמן” כותב אהוד בן עזר שגוטמן העיד על עצמו כי נכנס לאווירה של חבריו מימי בצלאל והחל לתעד את האור ואת האפקטים המנוגדים שמצא בהווי המזרחי.

לתל אביב מקום מיוחד בציוריו של גוטמן והיא נושאת מטען רגשי-אישי עבורו. היותו עד להתפתחותה והתפתחותו האישית במקביל לה. זיהויו המובהק של גוטמן עם העיר תל אביב קשור קשר הדוק לאופן בו הוא עקב ותיעד אותה בציור ובכתיבה, שלב אחרי שלב, מדיונות החול הצהובות עד להתגבשותה לעיר ממשית ותוססת. בציוריו ניסה גוטמן להנציח את האווירה הים תיכונית ולתפוס את מושג האור. הקומפוזיציות הפשוטות יחסית רוויות ניגודים צבעוניים חריפים אך הרמוניים. לדמות האנושית תפקיד חשוב בציוריו. האווירה אותה קלט גוטמן מועברת הלאה בציוריו במעטפת רומנטית ורכה מחד אך דינמית, אופטימית ומלאת חיים מאידך.