מכירה: Auction 136 תאריך המכירה: 30.01.2010 Item: 104

אבל פן

1963 – 1883 עקידת יצחק, פסטל על נייר, 39X51 ס"מ, חתום. סיפור העקידה ליווה את אבל פן בעיקר בין 1923 לבין ראשית שנות ה- 50, התקופה בה יצר למעלה מחמישה ציורים המייצגים את עקידת יצחק. תחילה, ב- 1923 צייר את הסיפור התנ"כי כחלק מהדפסי האבן שלו לספר "בראשית". כבר כאן הדהים א.פן בסילוקם של המלאך והאייל מציורו. ובמילים אחרות: יצחק שלו הוא קורבן שלא זכה לישועה. אברהם, שערו הארוך והלבן משתלשל מתחת לטורבן אולטרה-אוריינטליסטי שלראשו, עיניו מבועתות, בימינו המאכלת בעודו מחבק חיבוק טראגי את בנו העקוד בחבלים והשרוע על גלימה. זרדי המזבח מציצים מתחת לרגלי יצחק, ענפי עץ סבוך מתפתלים מלמעלה (עשויים להזכיר לנו קרני אייל, שהיעדרותו זועקת מהסצנה). ב- 1930 בקירוב שב אבל פן וצייר את מעשה העקידה בגירי פסטל (אוסף ווילי לינדבר, ירושלים), אלא שהפעם בחר בפורמט-גובה: לרקע סבך אפל הכובש שמים כחולים-כהים, צויר אברהם המונומנטאלי בגלימה לבנה ועתירת קפלים, זקנו ושערו הארוך צחורים אף הם (גם גבותיו העבות לבנות), טורבנו הגבוה מקושט מתמיד, עיניו הכחולות קרועות באימה כשהוא מאמץ לגופו את יצחק, הנראה מגבו, כפות בזרועותיו והוא יושב על המזבח. גם הפעם, לא מלאך ולא אייל נחלצים לעזרת הבן. היו לו לאבל פן סיבות היסטוריות טובות לעצב את העקידה כאירוע אובדני הנעדר חסות אלוהית: רדיפות יהודים לאחר מלחמת העולם הראשונה ולמחרת מהפכת אוקטובר הצדיקו ב- 1923 תחושות של גורל יהודי מר; טבח יהודי חברון ב- 1929 הצדיקו ב- 1930 בקירוב תחושות דומות בהקשר הארצישראלי. וכך, גם הציור הנוכחי, שצויר באותה עת בקירוב, אפשר שמגיב למשקעים היסטוריים יהודיים של אותו זמן. כאן חוזר א.פן אל הליתוגרפיה הרוחבית מ- 1923 ויוצר גרסה מעט מורחבת שלה: העץ הצומח ברקע מגלה מספר ענפים מפותלים, אך גם פירות אדומים המסמלים סכנה ודם. אברהם הנוכחי דומה לדמות מהליתוגרפיה, אף כי גבותיו הלבנות, עיניו הכחולות וטורבנו המקושט מקרבים אותו לאברהם מהציור האחרון. פן מעמידו בזווית פחות פרונטאלית מזו של 1923, בעוד את יצחק הוא מעצב באורח דומה מאד ליצחק ההוא. עדיין איננו רואים את עיני הקורבן, השרוע עקוד על גלימה לבנה הפרושה על סלע. הצבע הוורוד שברקע אינו מאותת אופטימיות: נשיקתו הטראגית של אברהם היא נשיקת מוות. עוד רגע קט והסכין יונף. ב- 1942, לרקע השמועות הראשונות על השמדת יהודי אירופה, חזר אבל פן לציור נוסף בפסטל של העקידה: עתה, הציג "קלוז-אפ" של הישיש המבועת, הלופת בזוועה את בנו, הניצב שמוט-ראש בגבו אלינו ובזרועות קשורות. האב והבן ממלאים את מרבית הציור, המזבח כלל אינו נראה. זרועו של האב עם הסכין היא זו הסמוכה אלינו, הצופים, וכתמיד, שום אייל ושום מלאך אינם מתגלים ברקע, שממנו בוקעים רק מעט ענפי-עץ רחוקים. באותה עת לא העלה אבל פן בדעתו, שהוא עצמו יהפוך לאברהם שכזה. והנה, ב- 1948, יום לפני קום המדינה, איבד פן את בנו בכורו, אלדד, בקרבות מלחמת השחרור. היה זה אז שהצייר גילה לנו את פני יצחק (עד לאחרונה, היה הציור באוסף איתיאל פן, בנו האחר של הצייר). כאן, בציור פסטל לוהט בגוונים אדמדמים, הוא ייצג את אברהם הישיש, העטוף בשיער לבן ובגלימה לבנה, ההופכים אותו עצמו למעין כבש. כשהסכין בשמאלו, אברהם מנשק ברוך קורע-לב את יצחק, השולח עיניים דומעות ומתפלצות השמימה, בעודו שרוע עקוד על עצי המזבח המסודרים בצורת צלב. יצחק הוא הצלוב והוא אלדד והוא כל הבנים הנשלחים בידי הוריהם לקרבות. למותר לציין: שום אייל אינו מסתתר בסבך, שום מלאך אינו קורא: "אל תשלח ידך אל הנער!". גדעון עפרת

הערכת מחיר: $30,000 - 40,000

נמכר ב: 39100

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: אבל פן

עד יומו האחרון בשנת 1963 המשיך אבל פן לצייר את התנ"ך. הצורך שלו, להגיב באופן אמנותי על אירועים מרכזיים בתולדות העם היהודי, הביאו במהלך מלחמת העולם השנייה להתקין סדרת רישומים בנושא השואה שעוררו הדים בארץ ובעולם.(...) יש להודות שהצלחתו של פן בקרב צרכני אמנות יהודים בעולם היתה גדולה מזו שנחל בארץ-ישראל. במחצית השניה של שנות ה-30 הוא שהה שנים אחדות באירופה לרגל תערוכותיו, ואחר כך הרבה לנסוע לפתיחות של תערוכות ציורי התנ"ך שלו ברחבי העולם. הוא היה האמן היהודי הראשון שבמרכז יצירתו עמד התנ"ך. (...) פן השתייך לדור המייסד של ציירי ישראל, והיה אחד המגלמים הנאמנים, המובהקים והידועים ביותר של כמה מן העקרונות האידיאולוגיים והאמונות הבסיסיות ואולי גם הנטיות הנפשיות, שכיוונו את היצירה האמנותית הציונית בימיה הראשונים: הנהייה למזרח במובן "חדש ימינו כקדם", והתפיסה שהקיום הלאומי היהודי בארץ-ישראל הוא תנאי ליצירה עצמאית בעלת ערך ותוקף ובייחוד כזו המייצגת זהות אותנטית. הצירים המרכזיים ביצירתו של פן – תיעוד הסבל של הגולה מצד אחד, והשיבה לגן-העדן המקראי מצד אחר – הם בעצם ביטוי מוקדם של דגם אידיאולוגי ציוני, ידוע ומוכר, שהתגלם באופן הקיצוני ביותר בצמד המושגים: "משואה לתקומה". מתוך : "אבל פן ציורי התנ"ך ועוד", יגאל צלמונה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2003, (עמ' XXVII).