מכירה: Auction 142 תאריך המכירה: 02.07.2011 Item: 47

יוסל ברגנר

דו צדדי: ריקוד מתחת לעצים הירוקים, 1945-1946 , צבא הישועה, 1938 , שמן על מזוניט, 43X58 ס”מ, חתום בשני הצדדים. ב- 1938 יוסל ברגנר הוא בן 18 , כשנה לאחר שהגיע עם אחותו (דרך סידני) למלבורן שבאוסטרליה, מותיר מאחוריו את ורשה לגורלה המר. כאן התגוררו האח והאחות ברובע הפועלים של קרלטון, כאשר יוסל מתקרב לחבורת ציירים צעירים, שמוצאם ברובם מהפרברים העניים של העיר. ”החברה לאמנות בת זמננו”, קראו לעצמם הציירים הצעירים הללו, שמרדו באקדמיזם האוסטרלי ואשר לימים יהפכו לבין המובילים והחשובים שבציירי אוסטרליה. התגייסות מחאתית סוציאלית הייתה אז טבעית, הן לגילו של הצייר (בוגר תנועת ה”בונד” בוורשה) והן לסביבה האורבנית בה חי ויצר. הומאניזם נכח מאז ומעולם בשורש ציוריו. בה בעת, עניי שכונתו – ילידים אבוריג’יניים – הזכירו ליוסל הצעיר פליטים יהודיים: ”אלו היו אנשים עקורים ואני זיהיתי אותם עם עצמי”, יאמר מאוחר יותר. בכל אופן, עתה, ב- 1938 , החלה תקופת ציוריו הריאליסטיים-חברתיים, בהם כיכבו החלכאים האבוריג’ינים וזאת בציורים פיגורטיביים-אקספרסיוניסטיים, מונו-כרומיים ומלנכוליים, החייבים משהו לפיקאסו של התקופה הכחולה. בציור הנוכחי, הוא צייר קבוצת ”הומלסים” המתגודדת בסמוך לבית ”צבא הישועה” – הגמ”ח הנוצרי – בציפייה לקורת גג ומזון. משהו בהתגודדות דומה שמסמן ראשיתה של הפגנה (וראו הזרוע המונפת של הגבר המרכזי) והאווירה כולה סגרירית ומדוכדכת. הדמויות נעדרות זהות, הרקע העירוני האטום והמנוכר, גווני הירקרק-אפור והקונטורים השחורים, אפילו המגושמות של הסגנון המתקשרת לחספוס חייהם של קשי-היום – כולם חוברים למבע אמפטי של הצייר עם סבלם של המיוצגים. אלא, שבמקביל לציור נדיר זה, התמסר הצייר האוסטרלי הצעיר לייצוג התרבות היהודית המזרח-אירופאית, שממנה גלָהַ לא מכבר. בציורים ”יהודיים” אלה שילב ברגנר פיגורטיביות אקספרסיוניסטית שבנוסח אסכולת פאריז היהודית עם נושאים יהודיים עממיים, הקשורים בחגים, בשירים, באגדות עם, בסיפורי י.ל.פרץ ושלום עליכם ועוד. ”העבר תבע התייחסות, והמגע עם ספרות היידיש על הבד היה כמגע עם נופי הילדות שאבדו.” (כרמלה רובין, ”יוסל ברגנר”, מוזיאון תל-אביב, 2000 , עמ’ 18) בין 1945-1940 כבר ביטאו ציוריו ה”יהודיים” של ברגנר האוסטרלי את מצוקות הגטו הפולני, שריפה בעיירה וכיו”ב. אך, לא מעט מהציורים הנדונים דווקא ביטאו שמחת חיים עיירתית שהייתה ונגוזה. הציור הנוכחי צויר ב- 1945 , עם תום מלחמת העולם ועם ההבנה אודות מה שארע בשואה בכלל וליהדות פולניה בפרט. הציור חוגג אפוא ומבכה בעת ובעונה אחת בשעה שמבקש להמחיש לעינינו את שירו העממי הפופולארי של ח.נ.ביאליק, ”משה’לך, שלמה’לך”, שבתרגום ממקורו היידישאי אומר: ”מתחת לעצים הירוקים משחקים להם משה’לך, שלמה’לך”. לכאורה, אושר-ילדות נפרש נגד עינינו, כאשר דרדקי העיירה היחפים מחוללים להם באחו המוריק בטור, במעגל או בשניים (האם השניים שבמרכז הם משה’לה ושלמה’לה?), אחרים מנגנים, נחים וכו’. עז תמימה צופה בהם מהצד סמוך לשלולית וליד אב יהודי שהביא את בנו הבישן לחגיגה. אלא, שב- 1945 יודע יוסל ברגנר שהמשה’לך והשלמה’לך של פולניה נספו בשואה והוא מספידם בציורו. בבחינת ילדים חיים-מתים, המשה’לך והשלמה’לך הללו מכשירים את הדרך לאותם ציורים עתידיים של ברגנר שיעסקו בקינה על ילדות אבודה: אלה הם הציורים משנות השישים ואילך, בהם ילדים ימותו, יוצלבו, או יימלטו מבעד לחלונות בניין. אפילו בציורי הכליזמרים המאוחרים של ברגנר מהעשורים האחרונים שמחת הילדות עודנה מתובלת במלנכוליה. ועוד נזכיר, שב- 1988 ירשום משה גרשוני על אחד מציוריו הידועים – ”משה’לך, שלמה’לך” – משני צדי להבה כחולה ודמוית-עין. בישראל של 1988 מצטרף גרשוני להספד. והרי לנו ציור נדיר אחד הלוכד משני צדדיו את שני ציפוריו של יוסל ברגנר הצעיר שבטרם עלייתו ארצה (1950). גדעון עפרת

הערכת מחיר: $25,000 - 35,000

נמכר ב: 63250

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: יוסל ברגנר

יוסל ברגנר הוא אחד האמנים הישראלים המוערכים והחשובים בישראל. ברגנר, נולד בוינה לשם יוסף ולדימיר, וגדל בבית שכולו תרבות ורוח: אביו היה משורר שבין השאר תרגם כמה מספריו של פרנץ קפקא לידייש, אמו הייתה זמרת, דודו משה, אחד האנשים שהשפיעו עליו יותר מכל, היה צייר ובאופן כללי יוסל זוכר בית שכל הזמן עוסק בתרבות וברוח, בין אם ביצירה ובין אם בשיחה אודותיה. בגיל 17 הוא היגר לאוסטרליה ביחד עם אחותו, שם למד באקדמיה לאמנות של מלבורן והמשיך להקיף את עצמו באנשי תרבות ובפרט במי שהפך לחברו הקרוב ביותר לאורך עשרות שנים, המשורר יוסל בירשטיין ז"ל. אשתו של יוסל ברגנר, אודרי, היא ציירת, ולאחר שהשניים עלו יחד לארץ ב-1950 היה תמיד ביתם מקום מפגש לאנשי רוח ותרבות – תחילה בצפת, ולאחר מספר שנים ברחוב ביל"ו במרכז תל אביב. לאחר עלייתו לארץ שינה את שמו הפרטי ליוסל, והפך עד מהרה לאחד האמנים המוערכים והעסוקים בארץ. ציוריו תיעדו את המציאות בארץ על פניה השונות, בתחילת הדרך בעיקר באמצעות מוטיבים שנחשבו גלותיים. עם השנים השתנה היחס לציוריו שכן אותם מוטיבים גלותיים כביכול הפכו לחלק בלתי נפרד מהישראליות, וגם סגנונו של ברגנר עצמו השתנה. בפרט הפכו ציוריו לבהירים יותר, צבעוניים יותר ובמידה מסוימת גם שמחים יותר אם כי אחד המאפיניים העיקריים של עבודתו לאורך כל השנים היה המיזוג העדין בין העצוב לשמח. בנוסף לציוריו עשירי המבע, התפרסם יוסל ברגנר גם כמאייר של ספרים ובהם קלאסיקות רבות ועוד יותר מכך כמעצב תפאורה – ובעיקר למחזותיו של ניסים אלוני ז"ל (אגב, את "הכלה וצייד הפרפרים" כתב אלוני בהשראת סדרת ציורים מפורסמת של ברגנר שכללה בין השאר את "שלושת הבנות והפרפר" ואת "אוכלי הפרפר). מוטיב בולט אחר בעבודתו של ברגנר הוא הפומפיה – שמככבת בציורים רבים והפכה בידי האמן לאנושית להפליא. גם כלי מטבח אחרים מופיעים בציורים של יוסל ברגנר, כשלדבריו הסיבה לכך היא שבילדותו, בהיעדר צעצועים "רגילים", שימשו אותו כלי המטבח למשחקים שונים. בראיונות רבים הגדיר עצמו ברגנר כאיש מקצוע ולא כאמן, אם כי אין ספק שמדובר באחד הציירים הגדולים בתולדות המדינה, ויעיד על כך גם פרס ישראל לאמנות בו זכה בשנת 1980.