מכירה: Auction 142 תאריך המכירה: 02.07.2011 Item: 57

מרדכי ארדון

מגרש הרוסים, ירושלים, שמן על דיקט, 45X54 ס”מ, חתום. מקור: אוסף גבי ועמי בראון. ספרות ותערוכה: מבחר אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון, משכן לאמנות עין-חרוד, אוקטובר 2009 – ינואר 2010 , עמ’ 265 (מצולם). זהו ציור נדיר של ארדון מהעשור הראשון ליצירתו בארץ ישראל, התקופה שבטרם סמלי השואה והקבלה. זהו ארדון של ימי הנופים הירושלמיים, שבאמצעותם נאבק בעקשנות עם האור המקומי, הבהיר והבוהק, לאחר הכהויות הראשונות של ”בהרי יהודה” (1934) וכהות הדיוקנאות שצייר למחרת עלייתו ארצה מגרמניה ב- 1933. ארדון התגורר תחילה בקריית ענבים (במשך שנתיים שימש בה ככוורן), שינה שמו ממקס ברונשטיין, והחל מלמד ציור בירושלים ב”בצלאל החדש” עם פתיחתו ב- 1935. מעתה, לא חדל לפגוש בציוריו עוד ועוד נופים פנורמיים של העיר וסביבותיה: הרי יהודה, הר הזיתים, עמק קדרון, ענתות, עמק המצלבה, עין-כרם, בית-לחם ועוד. בה בעת, גם התעכב לעתים על פרטים בנוף, כגון עץ זית (1937), או ”כנסיית ההולדה” בבית-לחם (1943) ועוד. בהירותה של השמש הארצישראלית הלכה וכבשה את ציורי הנוף שלו, מפָנה מקום למשיכתו של ארדון למונוכרום הירקרק, גוון לו ישוב ויתמסר בשורה של ציורים, דוגמת ”איש בירוק” (1939), ”הפצוע” (1941), ”שעת האידרה” (1951) ועוד. היה זה אז, בתחילת שנות הארבעים (ככל הנראה), שצייר את הכנסיה הרוסית שבמרכז ”מגרש הרוסים” שבלב ירושלים המערבית. כעשרים שנים לפניו, ב- 1923 , צייר יוסף זריצקי אקוורל של הכנסיה ומתחם המגרש הענק שמלפניה. בציור ההוא הודחה הכנסיה אחורנית והוקטנה לטובת משטחים פתוחים ורחבים של המגרש, ששימשו את זריצקי ליצירת מתח בין ריקנות הנייר הלבן לבין תנועה דינאמית של מכחול אדמדם וחופשי. ניתן לראות בציור זה של הכנסיה הרוסית אות לקשר אוטוביוגרפי של זריצקי עם רוסיה, ממנה הגיע מספר חודשים בלבד קודם לכן. כעשרים שנים לאחר ציור הכנסיה הרוסית בידי ארדון יבוא אברהם אופק ב- 1963 ויצייר בצבעי שמן את הכנסיה כשהיא ניצבת כמחסום אפל בסופו של מגרש גדול ושדרה מושטחת. 3 הצלבים המצוירים בראש כיפות המבנה ידגישו את נוצריותו של הבניין, שישמש לאופק כתזכורת לכנסיות העיר סופיה שבבולגריה, ממנה עלה ארצה ב- 1949. בשונה מזיקתם ה”רוסית” של שני הציירים, ארדון נולד בפולין והתמחה בגרמניה, והוא חף מכל סנטימנט או חוב נפשי כלפי מבנים רוסיים. עם זאת, יש לו בהחלט עניין יהודי עמוק במבנים נוצריים. הציור הנוכחי קרוב מאד לציור ”בית מנזר”, שארדון ציירו בשנת 1951, אך זה האחרון נראה מאוחר יותר בעיצובו הקומפוזיציוני ובהגדרתו הגראפית המסוגננת וההנדסאית יותר. בניגוד לו, ”התכת” הבניין המאסיבי של הכנסיה הרוסית לכלל מרחב פתוח, רך ומואר אופיינית לציורי הנוף המוקדמים יותר של ארדון. הצייר מתבונן במבנה הארכיטקטוני המפואר מכיוון מה שמוכּר היום כבית המעצר ותחנת המשטרה של ”מגרש הרוסים”. תנועת הדמויות מלמטה, או הציפורים הזעירות מלמעלה, אינה פוגמת במונומנטאליות הסטאטית של המבנה הנוצרי המרשים והסגור בתוך עצמו. המבנה מופיע לעינינו כחסום חסימה חזותית ומטאפורית בפני הצייר, אך הוא ”ממיסו” ומקנה לו איכות שקופה ורכה. שמץ עיטורים דקורטיביים נרמזים בקווי מכחול עדינים, אך מָאסַת האבן, על כיפות המתכת שלה, הפכה אחת עם השמים שמעליה וכמו הפנימה את השמימיות ההיא והושטחה באמצעות מכחול ומרית-ציירים (שפאכטל) הכובשים את הצבע על לוח העץ הקשה. ייהודו של מוסד נוצרי, המולך לו בלב-לבה של ירושלים היהודית? גדעון עפרת

הערכת מחיר: $20,000 - 30,000

נמכר ב: 55200

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: מרדכי ארדון

מרדכי ארדון, שנולד תחת השם מרדכי אליעזר ברונשטיין בגליציה (באזור השייך כיום לפולין), החל לצייר בגיל מוקדם מאוד. בגיל 6 החליט מרדכי לשתוק, ורב שאליו פנו ההורים המודאגים אמר כי לילד יש עולם פנימי עשיר כך שאין סיבה לדאגה. כתחליף לדיבור הרבה מרדכי הילד לצייר, ובגיל 13 גילה את כשרונו צייר מקצועי שנשכר כדי לקשט את בית הכנסת המקומי. כבר בגיל 13 עזב ארדון את הבית (שכן אביו סירב לאפשר לו לעסוק בציור) והתפרנס משלל עבודות שונות ומשונות תוך שהוא לא מפסיק לצייר.
במקביל ניסה את כוחו במשחק, ואף זכה לשבחים, אולם הבין שקומתו הנמוכה – 1.56 בלבד – תצמצם מאוד את קריירת המשחק בעוד שאת הציורים אין אף כוח בעולם שיגביל.

בגיל 25 התקבל מרדכי אליעזר ברונשטיין אל בית הספר הנודע "באוהאוס" (שפעל בעיירה ויימאר שבגרמניה), והחלה תקופה בת 5 שנים אותה הוא תיאר לא פעם כמלהיבה ביותר בחייו. בנוסף ללימודים אצל כמה מגדולי הציירים באותה תקופה כגון יוהאנס איטן ו-ואסילי קנדינסקי, התמזל מזלו של מרדכי ובבית שבו שכר חדר קטן בעליית הגג התגורר גם הצייר המהולל פאול קלה (שבמקביל לימד בבית הספר "באוהאוס"). השניים התיידדו וארדון הושפע רבות מהצייר השוויצרי שהיה אמון בעיקר על הסגנון הסוריאליסטי.
קריירת הציור של ארדון החלה לנסוק ובמקביל הוא גם לימד בבית ספר שפתח יוהנס איטן, אולם לאחר עלייתו ארצה (בשנת 1933) הוא החל לעבוד ככוורן בקיבוץ קרית ענבים והניח בצד את כישרון הציור יוצא הדופן. יחד עם זאת כישרון עצום שכזה נועד להתממש ועד מהרה חזר מרדכי ארדון לצייר וכן ללמד ציור (ובנוסף אימץ את שם המשפחה "ארדון" על שם הדמות התנכית). בין השנים 1940-1952 אף היה מנהלה של האקדמיה לאמנות "בצלאל".

יצירתו של מרדכי ארדון הושפעה במידה ניכרת מהקושי והאכזריות שהיו מנת חלקה של המאה ה-20 ובפרט מחציתה הראשונה. ארדון היה אחד הראשונים שהשואה חלחלה אל יצירותיו, וזאת מתוך אמונה כי "ציורים חייבים לצמוח מתוך הדרמה האנושית", ואכן באופן כללי הציורים של ארדון רוויי דרמה וגדושים במשמעות נסתרת וגלויה גם יחד.

לאחר מלחמת העולם השנייה החלו ציוריו של ארדון להיות מוצגים בחללים נחשבים במיוחד ברחבי העולם. גם בארץ זכה הצייר להערכה רבה, ששיאה בכך שהוא נבחר לקבל את פרס ישראל בציור. יחד עם זאת במקביל חווה מרדכי ארדון גם תסכול עצום בשל ביקורת בלתי פוסקת שהוטחה בו, כמורה וכצייר. בפרט התעמת ארדון עם חברי האסכולה התל אביבית דוגמת רפי לביא (שלמד אצל אביבה אורי) וכן סטימצקי וזריצקי, וספג עלבונות בשל "סגנון גלותי" (בימים שבהם כור ההיתוך ניסה להעלים כל סממן שעומד בסתירה למוטיב הצבר השזוף והחסון וכן שאף להדחיק את השואה(.

ארדון החל בשנת 1965 לחלק את חייו בין פריז לירושלים, כשהוא שוהה כמה חודשים בכל אחת מהן, מעולם לא עזב את הארץ. חלוקה זו של זמנו נמשכה עד 1989, שאז לקה בשיתוק. בשלושת השנים האחרונות לחייו לא יכול היה לנסוע עוד לפריז, והוא נשאר בביתו בירושלים.

בשנת 2014 נמכרה יצירתו "התעוררות" בסכום של 821,000$, שיא מחיר לאמן ישראלי במכירה פומבית, וציורים אחרים שלו מוצגים במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, בארמון האמנויות בבריסל, בטייט בלונדון ובמוסדות אמנות מובילים אחרים.