מכירה: Auction 148 תאריך המכירה: 02.02.2013 Item: 58

נחום גוטמן

3 העותומנים, 1927 בקירוב, אקוורל על נייר, 33X24.5 ס”מ, חתום. מקוריות הציור אושרה ע”י פרופ’ חמי גוטמן, בנו של האמן. רוכש הציור יתבקש להשאילו לתערוכה במוזיאון נחום גוטמן. השם,”שלושה עותומנים”,הוענק ליצירה המקסימה והבלתי מוכרת הזו מטעם בית מכירות צרפתי. לאמיתו של דבר, לפנינו שלושה צעירים ערביים הניצבים משמאל לעץ עבות בשורה חזיתית וברגליים פסוקות, כשהם אוחזים ידיים אחד לשני. שניים מהם לובשים שָרוואָל כחול, חולצה בהירה מאד ואבנט רחב ולראשם תרבוש אדום, בעוד השלישי לבוש גלבייה צהבהבה והוא חובש מצנפת כיפתית אפורה. הימיני מהשלושה, אנו שמים לב, אוחז בידו מוט ארוך. הופעתם הידידותית של הערבים פוסלת את האפשרות של חזית מיליטנטית (הגם שעסקינן בעשור של פרעות, כזכור). אין אלה ערביי ”טלגרמות וידיעות בציורים” של נחום גוטמן שלמחרת מאורעות תרפ”ט, בהן עיוות הצייר בקריקטוריות את הערבים האלימים. להפך, חברי השלישייה שלנו נראים נאים למראה וחזותם נעימה, אף מלבבת (ראו חיוכו של השמאלי). הבחור מימין נראה לנו מוכר: הוא מזכיר לנו בלבושו את ”רועה העזים הערבי” של גוטמן מ- 1927 : אותו שרוואל כחול, אותה חולצה לבנה, אותו אבנט אדום, אותו תרבוש אדום. ואז אנחנו נזכרים, שאותה גרדרובה ממש אפיינה גם את הפלאח הערבי המנמנם ב”מנוחת צהריים” של גוטמן מ- 1926 (מבט בוחן בציור יאתר ברקע הרחוק עוד שני ערבים מיניאטוריים באותו לבוש בדיוק). ללמדנו, שגוטמן בדה את התמונה ואת גיבוריה והוא מאכלס אותה בערבים ארכיטיפיים, ממש כשם שגיבורתו הערבית הקבועה מפרדסי יפו לא הייתה אלא ארכיטיפית. שהלא, אפילו לרכַּבָ הכרכרה הערבי של מלון ”בּלֶהָ ויסטה” ביפו, לפרש הערבי על הסוס הלבן מ- 1926 ולציידי הציפורים מ- 1929 – לכל אלה העניק גוטמן באותן שנים ממש אותם מכנסיים-חולצה-אבנט-תרבוש. אל תגידו אפוא ”שלושה עותומנים”; אמרו ”שלושה ערבים”. ואתם רשאים להוסיף: ביפו. שכן, זהו המקום הקבוע בו מיקם גוטמן של שנות העשרים-שלושים את ערביו. וראו גם סדרות תחריטי ”בבית קפה ביפו”, ”בית בושת ביפו”, ציורי הפרדס ביפו, ועוד. אם כך, מה עושים כאן שלושה הערבים ומה ביקש גוטמן לספר לנו באמצעותם? כלום הם מאיירים סיפור כלשהו של הצייר? לא, שהרי את סיפוריו כתב גוטמן לא לפני שנות השלושים. אם כן? התשובה היא בתוך הציור: מתוך לבושם של השלושה ברור לנו שהם חוגגים. אנחנו זוכרים, שגוטמן אהב לחבר את ערביו היפואיים לימי חג: ”יום חג בפרדסי יפו” (1927) הוא מקרה אחד, כשם שהזוגות הערביים מ”מנוחת צהריים” מבלים ביום חג. הנה לנו אפוא פתרון החידה: השלישייה הנוכחית אינה כי אם … יוצאת במחול דבֶקה. המוט שביד הימיני הוא אותו מקל שעמו מלהטטים רקדני הדבקה בגרסאות מסוימות של המחול. אך, מה פתאום מחול דבקה? אני נזכר בציור המחול של שלושה הדרווישים ובציור המחול של שלושה התימנים, ציורים שצייר פנחס ליטבינובסקי במחצית השנייה של שנות העשרים. אך, בעיקר אני נזכר במחולות האוונגרדיים של ברוך אגדתי, שכללו גם מחול ערבי בשם ”יפו הערבית”. כאן הופיע אגדתי כשהוא מדלג דילוגי דבקה והוא לבוש בתלבושת הגוטמנית הנ”ל, כשלראשו מין כיפה-מצנפת בסגנון הערבי השמאלי מהציור הנוכחי. הצייר הרוסי הדגול, מיכאיל לאריונוב צייר ב – 1925 בפאריז אקוורל של אגדתי לבוש כערבי (כאפייה לראשו) והוא מרקד דבקה ו…מניף מקל. הנה הם אפוא שלושה הערבים הצעירים של נחום גוטמן: עוד רגע קט והם יפרצו בדבקה סוערת של רקיעות רגליים והנפת המקל. לפני מי ולכבוד מי הם יוצאים במחול? אולי, לכבודכם. שכן, ב – 1927 עדיין היו הערבים בציור הארצישראלי ידידותיים מאד ומאירי פנים. היו זמנים. גדעון עפרת

הערכת מחיר: $5,000 - 7,000

נמכר ב: 11500

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: נחום גוטמן

נחום גוטמן הוא צייר, מאייר וסופר ילדים מהחשובים בתולדות ארץ ישראל, חתן פרס ישראל לספרות ילדים. גוטמן נולד בשנת 1898 בסרביה ובגיל 7 עלה עם משפחתו לישראל, ובילה את שנות ילדותו ביפו ונוה-צדק שהשפיעו מאוד על עבודותו. בהיותו בן 15, החל ללמוד אמנות בבית הספר, בצלאל, בירושלים אבל פאן. לאחר מלחמת העולם הראשונה, נסע ללמוד באירופה וגר בין השאר בוינה, פריז, רומא וברלין.

בשנת 1926 עלה שוב ארצה והתיישב בתל אביב, ונמנה בין חלוציה של הסגנון הארץ-ישראלי ביחד עם ראובן רובין, ציונה תג'ר וישראל פלדי. רוב האמנים בשנות ה- 20 נטו לתאר את חיי אידילייה בין היהודים לערבים: יושבים בבתי קפה, רוכבים בין הכרמים, ונחים בפיקניק. גוטמן אשר גדל ביפו, הרבה לתאר את הפרדסים של נוה צדק. הפרדסים באותה התקופה היו לרוב שייכים לערבים והפרדסים סימלו את המזרחיות שהיוו אצל גוטמן מסתורין ומשיכה. המשיכה של גוטמן למזרח התבטאה ברמזים לעוצמה, יצריות ומיניות בציוריו משנות ה- 20. גדעון עפרת תיאר: "ב- 1926 כבר ידעה הארץ את נפילת טרומפלדור וחבריו, ואת רצח ברנר וחבריו ואת ההתנקשויות הדו-צדדיות בתל אביב. אך נחום גוטמן, בדומה לשאר האמנים הארציישראליים דאז, מיאנו לראות בערבים אויבים ואף להיפך – ייפו ושגבו אותם בציוריהם. כך עד לפרעות תרפ"ט. עד לאותו אסון בחברון ובערים נוספות – החגיגה הערבית לא חדלה בציור המקומי בכלל ובציורי גוטמן בפרט".

בשנות ה- 30, גוטמן ושאר האמנים המקומיים הרבו בגיחות לפאריס והגיעו למיצוי של הסגנון הנאיבי- אוריינטליסטי. הצבעים הפכו כהים יותר והנוף הישראלי הפך לנוף בעל אפרוריות צרפתית וצבעים כהים יותר בהשפעת מאטיס וסזאן. בשנות ה- 50 הרבה גוטמן לתאר סצנות בטיילת בטבריה, על דייגיה ואנשיה, הנוף נעשה כחול ומוטיב האוניות חזר בציוריו. גם בשנים מאוחרות יותר חזר גוטמן להתרפק על הימים היפים והאבודים של יפו, נווה צדק ותל אביב. יפו חזרה להיות הרמונית וידידותית: פרשים וכרכרות ברחוב, מוכרי אבטיחים חביבים וצבעים עליזים מתארים את האגדה הנוסטלגית.
גוטמן כתב ואייר עשרות ספרים, זכה בפרס דיזינגוף לציור בשנת 1938, יקיר תל אביב (1976), ופרס ישראל לספרות ילדים ב- 1978. בשנות ה- 50 ציוריו הוצגו במוזיאונים החשובים בעולם ובמקביל יצר גוטמן מס' ציורי קיר ופסיפסים שמעטרים את העיר תל אביב. גוטמן אשר נפטר בגיל 82 הוא אחד מהאמנים הישראליים החשובים והאהובים ביותר.

בין 1920 ו 1926- למד גוטמן אמנות בוינה, ברלין ופריז. במהלך תקופה זו החל לאייר ספרים, תחום מרכזי באמנותו הרב תחומית של גוטמן לאורך חייו. בין היתר, אייר את ספריו של אביו, בן ציון, חיים נחמן ביאליק ואת ספרי הילדים שכתב בעצמו. כששב גוטמן לארץ השתלב בקבוצת ”אמני ארץ ישראל” לצד אמנים אחרים כגון ראובן רובין וציונה תג’ר. אמני קבוצה זו עסקו בתיעוד הארץ, נופיה ותושביה תוך שימת דגש על צבעים עזים והאור הבוהק של הארץ. בספרו ”נחום גוטמן” כותב אהוד בן עזר שגוטמן העיד על עצמו כי נכנס לאווירה של חבריו מימי בצלאל והחל לתעד את האור ואת האפקטים המנוגדים שמצא בהווי המזרחי.

לתל אביב מקום מיוחד בציוריו של גוטמן והיא נושאת מטען רגשי-אישי עבורו. היותו עד להתפתחותה והתפתחותו האישית במקביל לה. זיהויו המובהק של גוטמן עם העיר תל אביב קשור קשר הדוק לאופן בו הוא עקב ותיעד אותה בציור ובכתיבה, שלב אחרי שלב, מדיונות החול הצהובות עד להתגבשותה לעיר ממשית ותוססת. בציוריו ניסה גוטמן להנציח את האווירה הים תיכונית ולתפוס את מושג האור. הקומפוזיציות הפשוטות יחסית רוויות ניגודים צבעוניים חריפים אך הרמוניים. לדמות האנושית תפקיד חשוב בציוריו. האווירה אותה קלט גוטמן מועברת הלאה בציוריו במעטפת רומנטית ורכה מחד אך דינמית, אופטימית ומלאת חיים מאידך.