מכירה: Auction 152 תאריך המכירה: 01.02.2014 Item: 119

משה גרשוני

אתמול עוד היית כאן…. צבע תעשייתי וטכניקה מעורבת על נייר, 70X98 ס”מ, חתום מאחור. ב 1975- הוציאה אהובה עוזרי, מקוננת ומארגנת שמחות משכונת כרם התימנים בתל אביב, את אלבומה הראשון כמלחינה וזמרת. השיר הבולט בו היה ”היכן החייל שלי?”, שנעשה להיט של המוזיקה המזרחית ועשה את עוזרי לדמות מופת, קלאסיקה בסוגה. שיר הקינה חובר, כך סיפרה, לאחר שבנה של שכנתה מהשכונה הוכרז נעדר במלחמת יום כיפור. במלחמה הקשה הזו, שתפסה את ישראל לא מוכנה, נהרגו כ- 2,500 חיילים ונפצעו קרוב ל- 7,500 . זו הייתה המלחמה הראשונה שפתחה פער בין ההנהגה לחברה בארץ. ההרגשה הייתה שהחיילים הופקרו למוות בשל מחדלי הדרג המדיני והצבאי. גולדה מאיר, ראש הממשלה בעת המלחמה, נאלצה להתפטר בעקבות תנועות המחאה שקמו לאחריה. כשגרשוני שאל, כמה שנים מאוחר יותר, ”איפה החייל שלי?”, עלו בעבודתו אפשרויות נוספות, חתרניות, מיניות, לדמותו של החייל – אבל הבולטת שבהן הייתה עדיין החייל קורבן, החייל המת. היצירות התקבלו בחלל ציבורי שבו הדימוי של החייל היה זה של קורבן חינם של ההנהגה. הכיבוש עוד לא הובן במלוא ממאירותו והחיילים – מה”נס” של מלחמת ששת הימים, דרך מלחמת ההתשה ועד יום כיפור – נתפסו כצבא העם ומגנו היחיד, היו קודש הקודשים שאליו נותבה אהבת העם, מעבר לכל מחלוקת. גרשוני, כמו פעמים רבות לאחר מכן, מעלה דימוי שמנקז אליו הרבה רגש, שכבר נמצא בחלל הדימויי לפני שהוא עושה בו שימוש (לרוב שימוש חוזר), אבל מצליח לעבות או להסטות אותו ממסלולו, להפוך לאבן-דרך בקיומו בדמיון הציבורי. גרשוני, שרה בריטברג-סמל: איפה החייל שלי?, עמ’ 163 , מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2010

הערכת מחיר: $3,000 - 4,000

נמכר ב: 16100

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: משה גרשוני

משה גרשוני נולד ב-1936 בתל אביב לשני הורים יוצאי פולין, הוא גדל בבית חילוני אך התחנך במוסדות דתיים ולאורך ילדותו גדל בצל השואה ואלו יבואו לידי ביטוי בעבודותיו בעתיד. דרכו האמנותית של גרשוני החלה בשנות ה-60 של המאה ה-20 בעבודות פיסול מופשטות במסגרת "מכון אבני" בה לימדו חברי קבוצת "אופקים חדשים". ב-1969 הוצגה תערוכת היחיד הראשונה של גרשוני במוזיאון ישראל אשר כללה ציורים ופסלים מופשטים המבטאים את השפעת ה"פופ- ארט" על גרשוני. כעשור מאוחר יותר גרשוני יוצר עבודות ומייצבים פיסוליים וגופניים אשר הושפעו מהאמנות המושגית ובו בזמן התייחס גרשוני גם לערכים הפוסט- מנימליסטים והפורמליסטים של התקופה והדגיש את חשיפת תהליך העבודה של האמן כמובן תוך שמירה על המאפיינים הצורניים של האמנות המושגית כגון שימוש בטקסט, סדרתיות והדגשת המימד הרפלקסיבי של העבודות. בהמשך הכניס גרשוני תכנים שחרגו מן הייצוג האמנותי ה"טהור" והופיעו ביצירותיו התייחסויות אישיות לאמן ולמשפחתו. בשנים אלו היה גרשוני חבר בקבוצת "מצר – מסר" אשר עסקו בבעיות פוליטיות וחברתיות וב-1972 החל גרשוני ללמד במחלקה לאמנות ב"בצלאל" והיה אחד מהמורים המרכזיים שעודדו את תלמידיהם ליצור אמנות פוליטית וכתוצאה מכך פוטר מעבודתו. לאחר מכן עבר גרשוני ללמד ב"מדרשה" ברמת השרון ובמשך אותן שנים הציג מיצבים רבים בגלריות ומוזאונים. בשנת 1977 החל לעסוק בזיכרון השואה ואף הציג בביתן הישראלי בביאנלה לאמנות בונציה. בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 ניתן לראות שינוי רב בעבודתיו, שימוש בצבע אדום, התייחסות לשואה, וציון סמלים אישיים, ציוניים, מוסלמיים ונוצריים. כל זאת תוך שיתוף נקודת מבטו שלו על עצמו אשר מובילה להכרתו כהומו-סקסואל ומביאה ביצירותיו את הדיון על זהות. במקביל עסק גם בהדפסים אשר גם בהם שילב טקסטים מכתבים יהודיים ואלמנטים איקונוגרפיים. ב-2003 נבחר גרשוני לקבל את פרס ישראל על עבודתו בתחום הציור אך לאחר סירובו להשתתף בטקס נלקחה ממנו האפשרות לקבל את הפרס. בהמשך ולאחר למותו הוצגו יצירותיו בתערוכות שונות בארץ ובעולם. גרשוני בולט בעצם היותו אמן מחדש אשר נוגע בתכנים פוליטיים, חברתיים ואישיים וכמי שהשפיע על האמנות הישראלית להשתחרר מהאיפוק ולהציע שפע של רגש על נושאים שונים בחברה הישראלית.