לאה ניקל

,1956 ,Eros
שמן על בד, 88X115 ס”מ,
חתום ומתוארך.
חתום ומתוארך מאחור.

תערוכה וקטלוג: הביאנלה ה 32, ונציה, 1964 (מצולם).

”אני אסירת תודה לפאריז”, תאמר לאה ניקל ( 2005-1918 ) שנים מאוחר יותר, ”פאריז נתנה לי את הבסיס, את השלד, הראתה לי את הדרך…”. ניקל בת ה- 32 הגיעה לפאריז ב- 1950 , לאחר לימודי ציור ב”סטודיה” של שטרייכמן וסטימצקי, ונשארה בבירת צרפת )מאז 1952 ממוקם האטלייה שלה ב”לה-רוש” – הכוורת – שבמונפרנס (למשך אחת-עשרה שנים, נמנעת מלימודים ב”בוזאר” או בכל אקדמיה אחרת, אך סופגת מכל עבר את גלי ההפשטה החדשים המתרגשים על העיר. אם עד 1954 עוד נטתה לשלב בציוריה הפשטה ודימויים פיגורטיביים, הרי שבין השנים 1961- 1954 התמסרה להפשטה גמורה, ”אנפורמל” )אל-צורני, דהיינו נטול צורה ברת זיהוי פיגורטיבי) או ”טאשיזם” (כתמיות), כפי שקראו לה. בבתי הקפה של מונפרנס – ”דום”, ”סלקט” והאחרים, בהם התרועעה ניקל עם ציירים ישראליים ולא-ישראליים, קלטה (כטענת מיכאל סגן-כהן בספרו מ 1995- על האמנית) דיבורים על מוזיקת הג’אז, שממנה יכולה הייתה לטעום גם ב”באר האמריקני”. מכאן אימצה לציורה את עקרונות האלתור, המקריות ואת הסימולטניות של התחבירים )הכלים(. בין הגלריות ובתי הקפה של פאריז דאז גם שבו ועלו שמותיהם של אמנים אמריקאיים צעירים, אמני ”ציור-פעולה” ניו-יורקיים, שעשו להם שם גם בפאריז שלאחר מלחמת העולם השנייה ואשר השפיעו על אמנים אירופיים דוגמת ווׄלס, הארטונג, סוּלאז’, מאתייֶה, פוׄטְרייֶה ואחרים. והיו גם מירו של ההפשטה הביו-מורפית ודובופה של ה”ארט-ברוט” (מלשון – ברוטאליות). וכך, נשאבה לאה ניקל אל המהלך המסעיר החדש, ובעיקר בכיוון הסינתזה שבין וולס ודובופה, תוך שמשכללת שפת ביטוי ישירה, חופשייה, ספונטאנית, אינטואיטיבית, ”ברוטאלית”, ”פרימיטיבית”, אי-רציונאלית ואנטי-דקורטיבית. ובקיצור, ציור גופני המאשר אני אקזיסטנציאלי חופשי, הניגוד הקיצוני להפשטה גיאומטרית. על וולס, הגרמני, שמת ב- 1951 , שמעה ניקל מפי תומרקין, שנמצא אז אף הוא בפאריז, ובמקביל, הופיעו בציוריה הצורות הקוצניות, מין צמחיית פרא, הנולדת בין הכתמיות האמורפית והשרבוט הילדותי. התוקפנות ואף הכעס שבתחביר הזה הלם את הדור האירופי הצעיר שלמחרת המלחמה, וניקל (שאצלה עובּד הכעס לחגיגת חיוניות של מרץ-חיים) השתלבה במהלך אינטרנציונאלי זה, שאת פירותיו הציגה ב-1955 בגלריה הפאריזאית המובילה, ”שארפנטייה”. שנת 1956 , שנת הציור הנוכחי, היא אפוא שנת פריצה מכרעת ביצירת לאה ניקל המתייצבת בחזית האוונגרד המערבי (ומַקדימה במספר שנים את ציורי ”אופקים חדשים”); וכשתציג ב- 1957 תערוכת-יחיד בגלריה ”אספס” שבהארלם, הולנד, כבר יהיו מי שיזהו משהו מהמשותף בין עבודתה לבין עבודות אמני ”קוברה” (קופנהגן, בריסל, אמסטרדם) ובעיקר הצייר ההולנדי, קורניי. מעתה, ילכו ויתגלו בציוריה גם מכות מכחול, התזות, חריטות (באמצעות זנב-המכחול), אף קריעת הבד או חירורו. הציור הנוכחי (שיוצג ב- 1964 בביאנאלה בוונציה) מדגים היטב את המפנה הדרמטי של לאה ניקל שלאחר 1954 : ”צמחייתו” הקוצנית ה”פרועה” נולדת ממכחול חסר מעצורים ומחריטות זנבו, מאשרת פרץ אמוק בלתי אמצעי, שלתוכו ולתוך הכתמים הנלווים חודרות צורות קוויות אורגניות וביו-מורפיות, גולמיות, ילדותיות וחסרות פשר, והכול גם יחד בורא טבע היולי ויטאלי. כך נראה ציור שעה שתרבות רוצה להיות טבע, וכאשר אמנות מבקשת להיות כוח-החיים.
גדעון עפרת

הערכת מחיר: $25,000 - $35,000

נמכר ב: 65000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: לאה ניקל

רבים מגדירים את לאה ניקל כ"גברת הראשונה של הציור הישראלי" – ובצדק: לאה, שנולדה באוקראינה וחיה בתל אביב, פריז, אשדוד, ניו יורק, רומא, יפו ומושב קדרון (שבו גם הלכה לעולמה בשנת 2005), היא מהחשובות שבציירות שפעלו בארץ, יש לה תרומה מכרעת להנחלת הסגנון המופשט בציור הישראלי ולא רק חוקרי ואוצרי אמנות ידעו לזהות את איכויותיה אלא גם הקהל הרחב.. לאה ניקל נולדה ב-1918 והחל מגיל שנתיים גדלה בתל אביב. כבר בגיל צעיר החלה ללמוד ציור אולם לאחר נישואיה והולדת בתה זיוה חדלה מלצייר במשך מספר שנים. הכמיהה ליצור והאומץ שאפיינו את ניקל הובילו אותה להיפרד מבעלה, צעד בלתי מקובל באותם ימים. השחרור הוביל אותה לסטודיו של אביגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן, שם למדה במשך שנתיים והחלה לגבש את הסגנון המופשט הייחודי שאפיין את ציוריה. הכישרון שלה החל להתבלט ועל מנת להעצים אותו קיבלה ניקל החלטה יוצאת דופן נוספת ביחס לנשים באותן שנים: לעבור לפריז, וזאת ללא זיוה שחיה באותן שנים עם דודתה. ניתוץ המוסכמות והטוטאליות אפיינו גם את סגנון ציוריה של לאה ניקל, ובמיוחד לאחר שספגה בפריז – שבה חיה מ-1950 ועד 1961 – השפעה ניכרת מהאקספרסיוניזם ובפרט מסגנון שהתפתח באותן שנים וזכה לשם "טשיזם" (טש – כתם, הפשטה שאין בה כלל אובייקט). אם עד אז ציירה ניקל בעיקר ציורים פיגורטיביים (במיומנות רבה), הרי שההתוודעות לטשיזם שחררה אצלה פרץ יצירתיות עתיר אנרגיה ועז מבע וציוריה באותם תקופה נדמו ל"לפתני צבע" כהגדרתו המדויקת של החוקר והאוצר ד"ר גדעון עפרת. היא התנסתה במגוון טכניקות – ציור באצבעות, שרבוט, חריטה, טפטוף ועוד – ונתנה דרור מוחלט ליצרים שלה, זאת למרות שטף דם במוח שפגע קשות בראייתה. בפריז, וגם לאחר מכן, זכתה לאה ניקל להצלחה מרשימה. היא המשיכה לנוע ברחבי העולם, להציג את עבודותיה בנחשבות שבגלריות הבינלאומיות, ללכת עם הסגנון המופשט עד הסוף ולצייר שילוב מדויק של שמחה ותמיהה, אם כי בסופו של דבר ניכרת בציוריה בעיקר אופטימיות שבאופן טבעי ניתן לייחס לה חלק נכבד מהצלחתה של ניקל לכבוש לבבות רבים. בשנת 1995 אף זכתה ניקל בפרס ישראל לציור, בצוותא עם מנשה קדישמן. לאה ניקל נפטרה ממחלת הסרטן בשנת 2005. גם בשנותיה האחרונות הרבתה לצייר ועשתה זאת באופן משוחרר לחלוטין לאחר שכבר זכתה כאמור לכבוד ולהכרה חובקי עולם. במקביל דאגה ניקל להקים קרן שלה שתי מטרות: האחת לנהל את עזבונה והשנייה לתרום לרווחתם של ילדים חולי סרטן המאושפזים בביה"ח "שיבא" וכן לילדים אוטיסטים.  

בעמוד זה ניתן לראות ציורים של לאה ניקל למכירה ומחירים של ציורים שכבר נמכרו במכירות פומביות בעבר.

0
    0
    Your Cart
    Your cart is emptyReturn to Shop