נחום גוטמן

אוכל האבטיח, 1960 בקירוב,
שמן על בד, 65X100 ס”מ,
חתום.

מקוריות הציור אושרה ע”י פרופ’ חמי גוטמן, בנו של האמן.

מקור: אוסף ז’נט טוקטלי (לבית יגלום).

יפו מעולם לא נראתה כך, ולא אלה היו צבעיה מעולם. לבטח לא במחצית שנות ה- 60 , שעה שגוטמן צייר את מוכר הירקות היפואי יושב ליד חמורו ונוגס מלוא-פיו בפלח אבטיח עסיסי. הנושא היה כה חביב עליו, עד כי ציירו בגרסה קודמת בציור-שמן (מ- 1960). בגואש מוקדם אף יותר מ- 1957 , ואף בפסל מאוחר יותר (חימר, 1968). באותה עת של 1960 בקירוב, יפו הרוסה למדי, חורבותיה נראות לעין משכונת מנשייה ועד ל”שטח הגדול”, שהיה למתחם פשע וזנות (ותחילתו של בידור ישראלי – מ”החמאם” ועד למועדוני ”כליף” ו”אריאנה”). האמת, גם במחצית שנות ה- 20 , כאשר גוטמן צייר את ערביי ”רועה העזים הערבי”, ”מנוחה שדה”, ”מאלמת האלומות” וכו’ – גם אז לא נראתה יפו כפי שצוירה על בדי הצייר. כי, מאז ועד אחרית ימיו ( 1980 ), גוטמן בדה יפו של פנטזיה, יפו ארוטית (שבטבור פרדסיה טובלת ערבייה עירומה), יפו נשגבה (זו שהפלאחיות העובדות בשדותיה נדמות לאלילות), יפו ססגונית (שסוסיה צבעוניים וכרכרותיה נושאות ערביות רעולות), יפו אגדתית (שציפור-פלאים בענפי גניה) וכו’. עתה ב- 1960 בקירוב, כשהצייר בשנות השישים לחייו, הוא מתרפק ועורג ליפו של גן-עדן, יפו של שמחה בתוכן ובצורה, יפו של מתיקות עסיסית (האבטיח) וערבים שמנמנים וחביבים. איננו מתפלאים אפוא לגלות, שאת דמותו של הערבי האוכל אבטיח אימץ גוטמן מצילום של מיכה בר-עם, שפורסם על שער ”דבר-השבוע” וייצג… בדואי זקן יושב לו אי-שם במדבר ונוגס באבטיח. גוטמן, שקיבל מהצלם את זכות העיבוד, נטל את הדימוי המרכזי, אך עיצבו בדרך שונה ביותר, תוך שהפך את הבדואי מהנגב לרוכל ערבי מיפו. הציור הנוכחי מתמקד במרכז הציור הקודם מ- 1960 , שהיה אופקי וארוך ( 158.5X52.5 ס”מ): עתה, גוטמן בחר לצייר רק את אוכל האבטיח וחמורו (וצמד אבטיחים סמוכים), תוך שהשמיט חלק ניכר מהארגזים, הירקות וכו’ שצוירו משני עברי הערבי. דברים שכתב אהוד בן-עזר על ציוריו המאוחרים של גוטמן נכונים גם לציור הנוכחי, לבטח על שני עברי הערבי: ”התמונות דומות כדו- ממדיות – מעין מרבד צבעוני, שטוח, שבו ’עונים’ משטחי הגוונים השונים אלה לאלה, זה מעל זה וזה לצד זה, ללא שימוש בעומק פרספקטיבי (…), אלא ב’פירוקם’ של האלמנטים השונים (…) ו’הרכבתם’ מחדש, בפחיסותם, בהתאם למערך אורנמנטלי פנימי ובהתאם להקשר העלילה המסופרת בהם.” (אהוד בן-עזר, ”נחום גוטמן”, מסדה, תל אביב, 1984 , עמ’ 104). בשלב זה של יצירתו, גוטמן הוא פוביסט עליז, קולוריסט ססגוני, שנוקט בוורודים, כחולים, ירוקים ואדומים במטרה לברוא ציור, האומר ”הן” לשמחת-חיים ים- תיכונית, לה השתוקק האמן כל חייו. ציור יותר גוטמני מזה לא תמצאו.
גדעון עפרת

הערכת מחיר: $100,000 - $150,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: נחום גוטמן

נחום גוטמן הוא צייר, מאייר וסופר ילדים מהחשובים בתולדות ארץ ישראל, חתן פרס ישראל לספרות ילדים. גוטמן נולד בשנת 1898 בסרביה ובגיל 7 עלה עם משפחתו לישראל, ובילה את שנות ילדותו ביפו ונוה-צדק שהשפיעו מאוד על עבודותו. בהיותו בן 15, החל ללמוד אמנות בבית הספר, בצלאל, בירושלים אבל פאן. לאחר מלחמת העולם הראשונה, נסע ללמוד באירופה וגר בין השאר בוינה, פריז, רומא וברלין.

בשנת 1926 עלה שוב ארצה והתיישב בתל אביב, ונמנה בין חלוציה של הסגנון הארץ-ישראלי ביחד עם ראובן רובין, ציונה תג'ר וישראל פלדי. רוב האמנים בשנות ה- 20 נטו לתאר את חיי אידילייה בין היהודים לערבים: יושבים בבתי קפה, רוכבים בין הכרמים, ונחים בפיקניק. גוטמן אשר גדל ביפו, הרבה לתאר את הפרדסים של נוה צדק. הפרדסים באותה התקופה היו לרוב שייכים לערבים והפרדסים סימלו את המזרחיות שהיוו אצל גוטמן מסתורין ומשיכה. המשיכה של גוטמן למזרח התבטאה ברמזים לעוצמה, יצריות ומיניות בציוריו משנות ה- 20. גדעון עפרת תיאר: "ב- 1926 כבר ידעה הארץ את נפילת טרומפלדור וחבריו, ואת רצח ברנר וחבריו ואת ההתנקשויות הדו-צדדיות בתל אביב. אך נחום גוטמן, בדומה לשאר האמנים הארציישראליים דאז, מיאנו לראות בערבים אויבים ואף להיפך – ייפו ושגבו אותם בציוריהם. כך עד לפרעות תרפ"ט. עד לאותו אסון בחברון ובערים נוספות – החגיגה הערבית לא חדלה בציור המקומי בכלל ובציורי גוטמן בפרט".

בשנות ה- 30, גוטמן ושאר האמנים המקומיים הרבו בגיחות לפאריס והגיעו למיצוי של הסגנון הנאיבי- אוריינטליסטי. הצבעים הפכו כהים יותר והנוף הישראלי הפך לנוף בעל אפרוריות צרפתית וצבעים כהים יותר בהשפעת מאטיס וסזאן. בשנות ה- 50 הרבה גוטמן לתאר סצנות בטיילת בטבריה, על דייגיה ואנשיה, הנוף נעשה כחול ומוטיב האוניות חזר בציוריו. גם בשנים מאוחרות יותר חזר גוטמן להתרפק על הימים היפים והאבודים של יפו, נווה צדק ותל אביב. יפו חזרה להיות הרמונית וידידותית: פרשים וכרכרות ברחוב, מוכרי אבטיחים חביבים וצבעים עליזים מתארים את האגדה הנוסטלגית.
גוטמן כתב ואייר עשרות ספרים, זכה בפרס דיזינגוף לציור בשנת 1938, יקיר תל אביב (1976), ופרס ישראל לספרות ילדים ב- 1978. בשנות ה- 50 ציוריו הוצגו במוזיאונים החשובים בעולם ובמקביל יצר גוטמן מס' ציורי קיר ופסיפסים שמעטרים את העיר תל אביב. גוטמן אשר נפטר בגיל 82 הוא אחד מהאמנים הישראליים החשובים והאהובים ביותר.

בין 1920 ו 1926- למד גוטמן אמנות בוינה, ברלין ופריז. במהלך תקופה זו החל לאייר ספרים, תחום מרכזי באמנותו הרב תחומית של גוטמן לאורך חייו. בין היתר, אייר את ספריו של אביו, בן ציון, חיים נחמן ביאליק ואת ספרי הילדים שכתב בעצמו. כששב גוטמן לארץ השתלב בקבוצת ”אמני ארץ ישראל” לצד אמנים אחרים כגון ראובן רובין וציונה תג’ר. אמני קבוצה זו עסקו בתיעוד הארץ, נופיה ותושביה תוך שימת דגש על צבעים עזים והאור הבוהק של הארץ. בספרו ”נחום גוטמן” כותב אהוד בן עזר שגוטמן העיד על עצמו כי נכנס לאווירה של חבריו מימי בצלאל והחל לתעד את האור ואת האפקטים המנוגדים שמצא בהווי המזרחי.

לתל אביב מקום מיוחד בציוריו של גוטמן והיא נושאת מטען רגשי-אישי עבורו. היותו עד להתפתחותה והתפתחותו האישית במקביל לה. זיהויו המובהק של גוטמן עם העיר תל אביב קשור קשר הדוק לאופן בו הוא עקב ותיעד אותה בציור ובכתיבה, שלב אחרי שלב, מדיונות החול הצהובות עד להתגבשותה לעיר ממשית ותוססת. בציוריו ניסה גוטמן להנציח את האווירה הים תיכונית ולתפוס את מושג האור. הקומפוזיציות הפשוטות יחסית רוויות ניגודים צבעוניים חריפים אך הרמוניים. לדמות האנושית תפקיד חשוב בציוריו. האווירה אותה קלט גוטמן מועברת הלאה בציוריו במעטפת רומנטית ורכה מחד אך דינמית, אופטימית ומלאת חיים מאידך.