מכירה: 170 תאריך המכירה: 23.06.2018 Item: 111

אורי ליפשיץ

מסדרת הקלפים, 1971 ,
שמן על בד,
130X160 ס”מ,
חתום ומתוארך.

לקראת סוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת, ימי התגבשותה של חבורת ”עשר פלוס” וזמן חלחולו של ה”פופ-ארט” האמריקני לאמנות הישראלית הצעירה, בלטה מגמה ייחודית של ניאו- פיגורטיביות בעלת סממן פורנוגראפי, שחָברו לה ציירים אוונגרדיים בולטים כאורי ליפשיץ, יאיר גרבוז ומיכאל דרוקס, להם ניתן לשייך גם את פסלי ”הנשים הטורפות” שיצר יגאל תומרקין סביב 1968 . ברובד הציור, מדובר במגמה של ייצוג גרוטסקי מאד, המתמקד בנשים עירומות גדולות- גוף, מפלצתיות, גמלוניות ומכוערות במיוחד, אשר הגוון הוורוד הצובע רבות מהן חייב להשפעת ההפשטות הוורודות של רפי לביא ממחצית שנות ה- 60 . זנותיותן של הנשים בציורים הללו חייבת לציורי הנשים של וילם דה-קונינג, האמריקני, ממחצית שנות ה- 50 (אלו השפיעו בעיקר על דרוקס ועל שאול ש”ץ הצעיר); התוקפנות המינית הבוטה כלפי הנשים חייבת לתרגום ספרי הנרי מילר (”חוג הסרטן”, בעיקר) לעברית; קודם לכן, סדרת ”הסכיזופרנים” של אורי ליפשיץ פתחה שער לייצוג אלים וגרוטסקי של דמות האדם בכלל, האישה בכלל זה )זו, שבתחילת שנות ה- 70 , תככב ביצירות ליפשיץ במשגלים פרברטיים ואכזריים עם צלובים מעונים(; ואילו ”נערת הטלפון” – פסל הארד הצבעוני של תומרקין מ- 68 – דמותה של זונה גדועת כף-רגל, ראשה בקסדה, משקפיים אטומים לעיניה, גופה מרוטש באכזריות – פסל זה הצטרף לשורת פסלים של נשים מונומנטאליות, שהאמן התעלל בהן עד כלות. בהתאם, ציורי גרבוז מהשנים 1973-1968 אוכלסו בהרבה נשים קריקטורות עירומות, מעוותות, דוחות וגרוטסקיות, המשולבות במעין אורגיה. תצוין גם השפעת דמות האדם כגוש-בשר אדמדם ונטול כל שמץ של רוח, זו שמקורה בציוריו המאוחרים של פיליפ גאסטון האמריקני. להזכירנו: תערוכת ”עשר פלוס עולה על ונוס” מ- 1968 היוותה מיתקפה קבוצתית נגד אידיאל היופי הנשי הרנסנסי. ותוזכר גם דמות האם הגדולה והטורפת מהמחזה ”פלאף” של נפתלי יבין ( 1972 ), או דמותה של מלכה מ”האישה הגדולה מן החלומות” של יהושע קנז ( 1972 ); או צירוף ה”שדחת” (שד + תחת) בדמותה של רות שחש מ”יעקובי וליידנטל” של חנוך לוין (שוב, 1972 ). בעידן ה”פוליטיקלי קורקט” וה- Me too ” של ימינו אלה, כל הנשים הללו לא היו עוברות, כמובן. אך, במחצית השנייה של שנות ה- 60 הן אישרו פרובוקטיביות אנטי-בורגנית של דור ישראלי צעיר, היוצא חוצץ, בין השאר, נגד ייצוגים אידיאליים בכלל ונגד ייצוגי ”דמות האומה” (ועד גולדה מאיר, ”מלכת האמבטיה” של ח.לוין) בפרט.
גדעון עפרת.

הערכת מחיר: $8,000 - $12,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: אורי ליפשיץ

אורי ליפשיץ נולד ב-1936 בקיבוץ גבעת השלושה. ב- 1952 ,למשך שנה, החל ללמוד אמנות בסמינר הקיבוצים תחת מרסל ינקו בתחום הציור ותחת דב פייגין בתחום הפיסול. ב-1954 ליפשיץ התגייס לצבא ושירת בחטיבת הצנחנים ולאחר שנפצע במסגרת פעילות שוחרר מהצבא. ב-1961 לאחר שלמד ציור תחת חיים קיוה הוא נסע לפריז לשלושה שבועות. בהמשך, ב-1963 החל ללמוד טכניקות תחריט וב-1965 הוא עבר שוב לפריז למשך שנה וחצי. ב-1965 חבר ליפשיץ לרפי לביא וביחד ייסדו את הקבוצה "עשר פלוס", שנחשבה לפורצת דרך באמנות הישראלית. ליפשיץ הרבה לצייר את עצמו ואת גופו בדרכו הייחודית, תוך סערת ייצרים ולעיתים בוטות רבה. בעבודותיו הוא גם מתייחס לפוליטיקה ולבעיות אקטואליות תוך שימוש בצילומי עיתונות ישראליים. לקראת סוף חייו, ליפשיץ יצר סדרה המתארת בהקצנה את מותו וקבורתו על ידי שימוש בצבעים כהים והכבדים. עבודותיו מציגות את הדיסוננס ואת הקונפליקט הפיזי והנפשי ואת המאבק התמידי של התגבשות הזהות העצמית. ב-1966 לאחר גירושיו ליפשיץ עזב את הקיבוץ ועבר לתל- אביב וב-1969 הוא ייצג את ישראל בביאנלה לאמנות בסן פאולו. ליפשיץ השתתף בתערוכה האחרונה של קבוצת "אופקים חדשים" יחד עם רפי לביא, משה קופפרמן ויגאל תומרקין. הוא הציג תערוכת יחיד במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל- אביב, ורבות מיצירותיו נמצאות באוספי מוזיאונים ואוספים חשובים שונים.