מכירה: 172 תאריך המכירה: 26.01.2019 Item: 109

יחזקאל שטרייכמן

טבריה, 1950 , שמן על בד, 46×54 ס”מ, חתום. חתום ומתוארך מאחור. לאמני ”אפקים חדשים” היתה תחושה ברורה, שכאמנים מתקדמים חובתם ללכת צעד בצעד עם הזמן והעולם. ההפשטה ייצגה בעיניהם את ה”זמן” ופאריס – את ”העולם”. גם בעבר נחשבה פאריס בעיני האמנים הישראליים למרכז חשוב ביותר של האמנות בעולם. כזכור, נסעו אמנים מהארץ לפאריס בשנות השלושים ושהו בה, מי זמן קצר ומי תקופה ארוכה. באותן שנים היתה בפאריס פעילות ענפה ומגוונת של אמנים מופשטים מארצות שונות. אולם לאמנים הישראליים ששהו בפאריס לא היה קשר עם פעילות זו. אפשר להניח שהם לא היו מודעים לקיומה. יותר מכל הם הכירו את האמנים היהודיים של אסכולת פאריס וספגו את השפעתם. ה”מתקדמים” יותר בקרב האמנים הישראליים, וביניהם כאלה שהיו מאוחר יותר חברי ”אפקים חדשים”, התרשמו מיצירות של פיקאסו, בראק, רואו ומאטיס, והם, בעיקר, היו בעיניהם נציגי הציור החדיש. הפסל דב פייגין, למשל, מספר שכאשר הגיע לפאריס ב- 1933 היו יצירותיהם של מאיול ודספיו חידוש גדול לגביו. על הבראנקוסי כלל לא שמע והיכרותו עם אמנותם של ליפשיץ, גאבו וארכיפנקו, היתה שטחית וחסרת משמעות לגבי עבודתו באותה עת. מלחמת העולם השניה העמיקה עוד יותר את הפער בין מה שנחשב מודרני בעיני האמנים בארץ, לבין ההתפתחויות של המודרניזם בפאריס. האמנות החדשה האוניברסלית התגלמה גם עתה בעיני חברי ”אפקים חדשים” בציוריהם של האמנים שהוזכרו, ביחוד של בראק ופיקאסו. לא היה זה ”פיגור” מפליא אם נזכור, למשל, כי בביאנלה הראשונה של ונציה לאחר המלחמה (בשנת 1948), הוצגו בהבלטה רבה יצירותיהם של בראק, שאגאל, פיקאסו, ורואו, והפרס הגדול הוענק לבראק. במקביל, יש לזכור כי מעטים בארץ הכירו את יצירותיהם של אמנים אלה משנות השלושים והארבעים, לפיכך הולידו התוצאות של השפעתם על האמנים המתקדמים בישראל רושם עז של ציור יוצא דופן, שנהגו לכנותו ”מופשט”, כיוון שבאותה תקופה נחשבה בארץ ”מופשטת” וחדשנית כל יצירה של אמן, שנטל לעצמו את החירות לשנות ולעוות את הצורות שבטבע. יצירותיהם של חברי ”אפקים חדשים” בראשית דרכם לא היו מופשטות במלוא מובן המלה, אך המונח ”מופשט” כבר ריחף באוויר כמבשרה של אמנות חדישה, אוניברסלית. טבעי הדבר, שהאמנים הישראליים חשו כי עליהם לחדש את מגעם עם האמנות המודרנית, ועד מהרה יצאו שוב לפאריס לשהיות קצרות או ארוכות. הפעם היה הקשר עם האמנות המופשטת מיידי וישיר. הישראלים חיפשו את האוואנגרד, והאוואנגרד (לפחות על פני השטח) היה האמנות המופשטת. יצירות מופשטות הוצגו בסלון דה ריאליטה נובל, שהוקדש כולו לאמנות מופשטת וגם בסלון דה מאי ובגלריות חשובות רבות. רוב האמנים שהציגו בתערוכות אלה היו בני דורם של הציירים הישראליים, דבר שהקל על קשירת קשרים אישיים, וכמה חברי ”אפקים חדשים” אף הציגו בסלונים שהזכרנו. והעיקר- הסגנון שאיפיין את המופשט החדש הלם את הטעם והטמפרמנט של האמנים הישראליים. הציור המופשט הפריסאי של שנות החמישים היה יותר ציורי מקונסטרוקטיבי. ה”ערך” הציורי הוא הנושא המרכזי בעבודותיהם של אמנים כמו באזן, שניידר, מאנסייה, טל-קוט, פוטרייה והרטונג, בין אם נכנהו ”אל צורני”, ”כתמי” או ”לירי”. במובן זה הם היו ממשיכי המסורת הצרפתית, שאותה הכירו ואהבו גם הציירים שהשתייכו לקבוצת ”אפקים חדשים”. הביקור בפאריס חיזק את דעתם שתרבות הצבע, איזון, וירטואוזיות ומקצועיות בביצוע – אלה הם הערכים העיקריים החשובים באמת לציור. ואכן, את כל אלה מצאו בציור המופשט של אסכולת פאריס. גילה בלס, אפקים חדשים, רשפים הוצאת ספרים, 1980 , עמ’ 14 .

הערכת מחיר: $8,000 - $12,000

אינך רשום? הגישו הצעת מחיר טלפונית או השאירו פרטים ואנחנו נחזור אליכם

אודות: יחזקאל שטרייכמן

יחזקאל שטרייכמן נולד בקובנה שבליטא הרוסית ולמד ציור אצל הצייר היהודי צאסן (מאסנבלום). בשנת 1924 עלה לארץ ולמד אמנות ב"בצלאל", בתום הלימודים למד אדריכלות בבית הספר הלאומי הגבוה לאומנויות יפות בפריז ולאחר מכן למד באקדמיה לאמנות בפירנצה. ב-1936 עלה בשנית לארץ והתמקם בתל-אביב, שם פגש את צילה הכהן-וואלק איתה התחתן, ואותה צייר רבות לאורך השנים. שטרייכמן היה חלק מצוות מורי "מכון אבני", ממקימי בית הספר לציור "הסטודיה" וממייסדי קבוצת "אופקים חדשים", והציג בכל התערוכות הקבוצתיות של הקבוצה. שטרייכמן הוא אחד מאבות "ההפשטה הלירית" בישראל, שחיברה את הציור הישראלי עם המגמות העולמיות ועם אסכולת פריז בפרט. במהלך שנות השלושים צייר שטרייכמן בעיקר נושאים מסורתיים ופיגורטיביים, כגון ציורי דיוקן, עירום נשי, תיאורי פנים ומעט תיאורי חוץ. בציורים אלו כבר ניכר החיפוש שלו אחר הפשטה, ומשיכות המכחול בהם עזות ואקספרסיביות. עם הזמן הפכו ציוריו של שטרייכמן ליותר מופשטים, ובמקום אובייקט מרכזי הפכו ציוריו בשנות ה-50 למארג של משטחים וכתמי צבע הממלא את כל שטח הציור, שעליהם עוברים קווים רשומים במכחול או עיפרון. החל מסוף שנות ה-50 הפכו ציוריו של יחזקאל שטרייכמן למופשטים יותר ויותר, אך בכל זאת שומרים על דיאלוג עם הנוף הישראלי. עם זאת, מפעם לפעם מופיע גם בתקופה זו דיוקן פיגורטיבי. יחזקאל שטרייכמן זכה בפרס דיזינגוף היוקרתי שלוש פעמים (1944, 1954 ו-1969) ובשנת 1990 קיבל שטרייכמן את פרס ישראל.